מאגר סיפורי מורשת

נולדתי שנה לפני קום המדינה, בירושלים בהדסה הישנה על הר הצופים.

באותה תקופה שלטו הבריטים בארץ (שלטון המנדט). הוריי זכרם לברכה עלו לארץ בראשית שנות השלושים, כל אחד מהם עלה לבד מארץ מוצאו והשאירו משפחה מאחור.

אבי ז"ל שירת במשטרה הבריטית ואמא ז"ל עבדה בחנות בירושלים ואכן שם גם הכירו. בשלב מאוחר יותר אבא ז"ל עבר לעבוד בנהריים במפעל החשמל שהקים פנחס רוטנברג ז"ל שזכה לכינוי "הזקן מנהריים".

בהיותי בערך בגיל שנה יצאנו אמי ז"ל ואחי הבכור יעקוב במשוריין מירושלים לכיוון תל אביב, משם לטבריה ומשם לנהריים, מקום עבודתו של אבי ז"ל (אגב, ברצוני לציין שכל מה שמסופר כאמור ידוע לי מסיפורים שעברו במשפחה היות והייתי תינוקת). במשוריין הייתה חיילת של ההגנה שמסרה לאמי ז"ל רימונים להצפין מתחת לחיתול בו הייתי עטופה בעוד אמי ז"ל מחזיקה אותי בזרועותיה לצורך הגנה בלבד שמא המשוריין יותקף על ידי הערבים שארבו למשוריינים בנסיעתם.

בדרך היו תחנות עצירה בהן עלו קצינים בריטים ובדקו שאין בין הנוסעים אנשים נושאי נשק. אחרי מסע ארוך ומייגע הגענו לטבריה, משם לנהריים, מקום בו משפחתי התאחדה עם אבי. אחי הבוגר ממני ב-7 שנים נמנה על ילדי נהריים ואני על תינוקת נהריים.

 

 

בשנת 1948 עברה משפחתנו להתגורר בחיפה עם עוד מספר משפחות מנהריים שעברו לעבוד בתחנת הכוח של חברת החשמל בחיפה. ילדותי עברה עלי בחיפה, שם למדתי עד לבגרותי. אחר כך התגייסתי לצה"ל ובמסגרת הצבא התנדבתי לשרת כמורה חיילת בצפון הארץ. כמורה חיילת עברתי בישוב מבית לבית עם לוח, גירים וספרים בכדי ללמד עברית את העולים קרוא וכתוב.

עם שחרורי מצה"ל הכרתי את בעלי בני שהוא ניצול שואה. הוא נולד במחנה בטרנזניסטרה וגדל בו עד גיל שנתיים. בהיותו בן שמונה עלה עם משפחתו ארצה. הכרתי את בעלי באמצעות חברים משותפים. נישאנו בשנת 1968. ברבות השנים הגיחו לעולם שלושת ילדיי המקסימים: בני בכורי שרגא, אחריו בתי שרי, ואחריה בן הזקונים מושיק. במהלך השנים עם גידול הילדים היה עלי לדאבוני לטפל בהורים. עבדתי, למדתי ובסופו של דבר קיבלתי החלטה ועשיתי בחירה ללכת וללמוד את מקצוע הסיעוד בהיותי כבר אם לילדים.

עבדתי בבתי חולים ובמרפאות ויצאתי להשתלמויות בהתמחויות, את לימודי התואר סיימתי בניו -אינגלנד קולג׳.

עד לפני עשור שנים התגוררנו בחיפה ואחר כך עברנו להתגורר במרכז, התקרבנו לילדנו ונכדינו.

 

כיום אנו, בעלי ואני, סבים לשבעה נכדים, כן ירבו, וגאים בילדינו ונכדינו המקסימים שגורמים לנו לסיבה טובה לקום כל בוקר מחדש ולגלות כמה יפה הוא עולמנו ושנזכה לעוד שנים רבות של נחת מהם בבריאות טובה.

 

תשע"ו