מאגר סיפורי מורשת

הקשר הרב דורי של סבתא ניצה ואריאל – תשע"ז (2017)

מסתערבים נגזר מהמילה מוסתרעבים

שמי ניצה נחומי. שם משפחתי הראשון זינו. אריאל היא נכדתי. נולדתי בישראל בחודש אוקטובר, שנת 1953, למשפחה שורשית ותיקה בארץ מדורי דורות שמוצאה מירושלים. נולדתי וגדלתי בשכונה בשם נווה צדק בתל אביב-יפו. שכונה של פעם, שכונה שמעוררת בי געגועים לילדות, לזמנים תמימים, למשפחתיות עוטפת וחמה, לאנשים פשוטים שלא היה להם הרבה כסף, אבל היו שכנים טובים וחברים.

סיפור ילדותי סיפורה של משפחתי וסיפורה של השכונה

הסיפורים שזורים אחד בשני. אני רוצה לספר לאריאל לא רק על עצמי ועל ההיסטוריה המעניינת של משפחתי אלא גם על ההיסטוריה המרתקת של השכונה שלי שנחשבת לאמא של תל אביב. אני הבת הצעירה במשפחתי. גדלתי בבית המשפחה ברחוב שמעון רוקח, הרחוב הראשי בשכונת נווה צדק. שכונת נווה צדק נוסדה בשנת 1887 (לפני 129 שנים, בסוף המאה ה-19) והייתה השכונה היהודית הראשונה, עוד לפני שייסדו את אחוזת בית, היא העיר תל-אביב. תל אביב קמה 22 שנים מאוחר יותר. שם השכונה לקוח מספר ירמיהו הנביא: "כֹּה-אָמַר ה' צְבָאוֹת, אֱלֹהֵי יִשְׂרָאֵל, עוֹד יֹאמְרוּ אֶת-הַדָּבָר הַזֶּה בְּאֶרֶץ יְהוּדָה וּבְעָרָיו, בְּשׁוּבִי אֶת-שְׁבוּתָם: יְבָרֶכְךָ ה' נְוֵה-צֶדֶק, הַר הַקֹּדֶשׁ" (ירמיהו ל"א, כ"ב).

הבניין שלנו על שתי קומותיו היה שייך לסבתי ציפורה זינו לבית אשולין ולסבי בן ציון זינו (הורי אבי). את הבניין רכשו סבתי וסבי בשנת 1947.

זה היה ביתי – אריאל ואני, ליד הבית המחודש שהיה פעם ביתי.

כמו בסיפור דירה להשכיר

בקומה הראשונה, קומת הקרקע, היו 4 דירות וחצר פנימית סגורה. בדירות אלו גרו הדודים והדודות שלי, האחים והאחיות של אבא שלי. בקומה השנייה היו שתי דירות. בכל דירה היו שני חדרים, בלקון (גזוזטרה) ואכסדרה אחת משותפת לשתי הדירות. בקומה השנייה: בדירה אחת גרנו אני ואחי הגדול (עודד), אמי (שרה זינו ז"ל לבית אפשטיין,) ואבי (שלמה זינו). בדירה השנייה גרו סבי וסבתי (ציפורה ובן ציון זינו). לכל אחת מהדירות היה מטבח משלה, מחוץ לדירה. השירותים והמקלחת היו משותפים לשתי הדירות, גם כן מחוץ לדירות. בין שתי הדירות הייתה דלת פנימית מקשרת. מן קומונה משפחתית. ברחוב רוקח מס' 38 גרו האחים זינו אברהם ויוסף. הם היו הדודים של אבא שלי.

אמא שלי, אני ואחי עודד

מוסתרעבים – מסתערבים הזכרתי קודם שסבי וסבתי רכשו את הבית ברחוב רוקח בשנת 1947. מהיכן הגיעה המשפחה שלי? סבתי (אמא של אבא שלי) ציפורה זינו לבית אשולין, נולדה בירושלים. את השכלתה רכשה בבית הספר אליאנס בירושלים. כשבגרה הייתה השוטרת הראשונה לפני קום המדינה. משפחתה הייתה מאנשי ירושלים שמעולם לא עזבו את הארץ וכונו 'מסתערבים' שפרושו: אותם יהודים שנטמעו בין הערבים. 'מסתערבים': בערבית: מתערבים. בעברית: 'מסתערבים', היה כינוי לקהילות יהדות המזרח העתיקות ודוברות הערבית שחיו בארץ ישראל, במזרח התיכון, ובצפון אפריקה וישבו בארצות האלו לפני המאה ה – 15. אלו היו יהודים שקיבלו מהערבים את השפה ואת הנימוסים והיו מוותיקי הארץ שחיו בה מאז ומעולם. הם היו עובדי אדמה, כפריים פשוטים. אורח החיים שלהם היה דומה לזה של הערבים – הן בשפה והן בלבוש והיו חלק בלתי נפרד מהכפרים והערים שבהם הערבים גרו.

הם הקפידו על שמירת המצוות והיו ביניהם גם תלמידי חכמים. את הכינוי נתנו להם יהודי ספרד (העולים החדשים של המאה ה-15), שהגיעו לארץ ישראל לאחר גרוש ספרד (בשנת 1492), מפני שבעיניהם דמו בתרבותם לשכניהם הערביים. בארץ ישראל נמצאו 'מוסתערבים' בירושלים, צפת, עכו, טבריה ובישובים בגליל, שהיישוב היהודי בהם לא פסק מימי חורבן בית שני (חורבן בית המקדש השני לפני 2,000 שנים). בראשית ההתיישבות היהודית המתחדשת בארץ הופיעו במושבות יהודיים בלבוש ערבי, אשר דברו ערבית שוטפת והציגו עצמם בתור יהודים. ביניהם היה אחד משישה השומרים הראשונים של פתח תקווה.

אבא שלי שלמה זינו בשכונת נווה צדק 1940-1941

אבא שלי שלמה זינו, נולד בשנת 1923 בביתו ביפו, מול הים, מול חוף הדולפינריום, בן בכור להוריו. לאבי היו שלוש אחיות ושני אחים. בבית לא היה חשמל ולא היו מים זורמים. את המים שאבו מבאר בחצר. לתאורה השתמשו בעששית נפט. לבישול השתמשו בפרימוס ובפתיליות. בשנת 1930 חיברו את הבית לרשת המים וגם לרשת החשמל. מאורע מרגש שזכור לאבי היה כשסבי הביא הביתה ליפו את הרדיו הראשון. מקצועו של סבי היה בעל מספרה לגברים.

אמא שלי שרה (סונייה-דורותיאה) ז"ל אפשטיין, לבית כהן, נולדה בעיר הינדנבורג, שבגרמניה למשפחתה שחיה שם מהמאה ה-16. בהיותה בת 8 שנים נאלצה לברוח עם משפחתה מגרמניה, עקב רדיפות הנאצים. המשפחה ברחה מגרמניה ברכבת דרך הונגריה לטריאסט שבאיטליה. באיטליה עלו על האונייה פולוניה והגיעו לנמל חיפה בשנת 1934. בארץ גרה אימי עם משפחתה בראשון לציון בשכונת שכון המזרח, שכונה במזרח ראשון. הורי נישאו ב-28 בדצמבר 1947, חודש ימים לאחר כ"ט בנובמבר 1947, יום הכרזת האום על הקמת המדינה.

אבא שלי היה שובב מצעירותו: הוא אהב לשחות בים למרחקים אל האניות שעגנו במרחק רב מהחוף. הוא למד בבית הספר לבנים ביפו והמשיך את לימודיו בבית הספר הצרפתי קולג' פרר (סן ג'וזף) ביפו. זה היה בית ספר פרטי שבו למדו יהודים וערבים והוא נחשב לבית ספר יוקרתי ובעל דרישות גבוהות מהתלמידים. בין היתר למדו שם שפות זרות: אנגלית, צרפתית, ערבית ועברית, אבל אהבתו הגדולה של אבי תמיד הייתה ההיסטוריה, הגיאוגרפיה, הארכיאולוגיה והנופים של ארץ ישראל.

סבא שלי בן ציון זינו היה דור שלישי בארץ, מצאצאי מגורשי ספרד, יהודים ספרדים שסירבו להתנצר וגורשו מספרד בשנת 1492, (לפני למעלה מחמש מאות שנים). משפחתו ברחה לצפון אפריקה, למרוקו, ועלתה לארץ ישראל ליפו בשנת 1839-1838. רבים מצאצאי מגורשי ספרד, הצמידו לשמם את הכינוי ס"ט, ראשי תיבות של "ספרדי טהור", כדי להדגיש את היותם צאצאים של אלו שנשארו תמיד בגלוי ביהדותם. בארץ ישראל נהגו לקרוא לצאצאי המגורשים "ספניולים" כדי להבדילם מצאצאי המוסתערבים ואחרים. סבא שלי למד ב'חדר' וגם בבית הספר אליאנס ביפו. בבגרותו נאלץ לברוח מן הארץ על מנת להימנע מגיוס לצבא התורכי (התורכים שלטו בארץ 400 שנה, משנת 1517 ועד 1918 כשארץ נכבשה במלחמת העולם הראשונה ע"י הבריטים). הוא הצטרף לקרקס נודד ושוטט בעולם. בטיוליו הגיע לרוסיה, סין, יפן, פיליפינים ואוסטרליה. הוא חזר לארץ רק לאחר כיבושה ע"י הבריטים.

בעלי,נחומי יצחק (סבא איציק, סבא של אריאל), נולד בישראל. אמו עלתה לישראל מסוריה ואביו עלה לישראל מעיראק.

מאורעות תרצ"ו – 1936

בשנת תרצ"ו, 1936, פרץ בארץ המרד הערבי הגדול שנמשך שלוש וחצי שנים. ביפו פרצו מהומות שהתפשטו לכל הארץ. המרד היה מכוון כלפי הממשלה הבריטית וכלפי היהודים. אנשי הכנופיות הערביות פגעו קשה ביישוב היהודי על ידי רצח עשרות יהודים בעיר, בכפר ובדרכים. היהודים ברחו מיפו ועברו לגור בשכונות יהודיות טהורות. גם אבא שלי ומשפחתו נאלצו לברוח ולעזוב את ביתם ביפו. לאחר 10 שנים של נדודים ממקום למקום שבמהלכן עשו הכל על מנת שלא להתרחק מביתם ביפו, בתקווה שיוכלו לחזור אליו, התמקמה לבסוף המשפחה בבית ברחוב שמעון רוקח בשכונת נווה צדק.

בטרם עיר, התחלות חדשות

מי הוא שמעון רוקח שעל שמו נקרא הרחוב שבו גרנו? שמעון רוקח היה ממקימי שכונת נווה צדק. הוא היה ירושלמי אמיד שהגיע ליפו והפך לראש קהילת יהודי יפו. בעזרת אחיו (אלעזר) ובעזרת איש העסקים אהרון שלוש (שעלה עם משפחתו מאלג'יר בשנת 1839 והשתקע ביפו) והיה בעל קרקעות (רכש כמות גדולה של חלקות קרקע בחולות שמצפון ליפו), הקים את שכונת נווה צדק. המטרה: לייסד שכונה שתהיה רק ליהודים (אשכנזים וספרדים כאחד), מחוץ לעיר יפו כדי לסייע ליהודי יפו העתיקה שגרו בצפיפות רבה ובתנאי תברואה גרועים.

"הבתים הפריסאיים" – "פריז הקטנה"

בתחילה נבנה רחוב רוקח ובו עשרה בתים. השכונה כולה כללה שלוש שורות ארוכות של בתים וביניהן שני רחובות. בכל בית היו שני חדרים, שתי מרפסות ("בלקון"), חצר פנימית שבה הוקמו המטבח (בית תבשיל) והשירותים (בית כבוד/בית כסא) עבור כל משפחה בנפרד (להבדיל מיפו, שם השירותים היו בור ספיגה באדמה). הבתים נבנו בפשטות זהים זה לזה וצמודים זה לזה. את המים שאבו משתי בארות שנחפרו במרכז השכונה. מאוחר יותר נחפרו בארות בחצרות הבתים הפרטיים. בסוף תהליך הקמת השכונה עמדו 48 בתים.

בבית מספר 36 נמצא ביתו של שמעון רוקח. ביתו של רוקח נבנה על פי תכנית של אדריכל אוסטרי והיה למפואר בשכונה. הבית פתוח למבקרים ומשמש כגלריה לפסליה של לאה מג'רו-מינץ, נכדתו של שמעון רוקח. יחסית לתנאי המגורים ביפו העתיקה, במושגים של הימים ההם אלו היו בתי פאר. תושביה הגאים של השכונה נהגו לכנותה "הבתים הפריסאיים, פריז הקטנה", בתים יפים כמו בפריז, בירת צרפת. גם אהרון שלוש בנה בשכונה את ביתו המפואר. בתוך ביתו היה בית הכנסת של המשפחה ולידו הוקם בית החרושת "האחים שלוש" שסיפק חומרי בניין לשכונות היהודיות. בשכונה נבנו שלושה בתי כנסת. בית הכנסת "מראות הסולם" ברחוב רוקח 18 היה מבתי הכנסת הראשונים של השכונה. נוסד בשנת 1910. לפני מספר שנים נשרף ונשאר במצב זה. היה זה המרכז המשמעותי ביותר של תושבי השכונה שנהגו להתכנס בו בכל אירוע דתי או משפחתי.

במהלך השנים נווה צדק התפתחה. הוקמו בה בתי מלאכה ובתי חרושת. הוקמו גם מבני תרבות וחינוך. נבנו בית הספר לבנים ("אליאנס") ובית הספר לבנות ("יחיאלי" על שם המורה והמנהל). בין שני בתי הספר נמתח שביל שנקרא על שם יחיאל יחיאלי, המנהל הראשון של בית הספר לבנות. סופרים, כמו יוסף חיים ברנר, יוסף אהרונוביץ, דבורה בוארון וש"י עגנון, משוררים, ציירים, מנהיגי ציבור, רבנים חשובים ואנשי רוח עברו לגור בנווה צדק. בבניין שנקרא היום "בית הסופרים" (רוקח 21) נמצא מוזיאון המוקדש לחייו ויצירתו של נחום גוטמן. בית הסופרים התפרסם גם בשל העובדה שהסופר יוסף חיים ברנר השכיר חדר בקומה השנייה בבניין. הבניין שופץ ע"י משפחת הצייר נחום גוטמן. ברחוב רוקח מס' 2 (פינת שלוש) עומד ביתם של שלמה ורבקה אבולעפיה. בקומה השנייה השכיר אבולעפיה חדר לסופר שמואל יוסף עגנון (ש"י עגנון).

חופשיים ומאושרים, החיים הפשוטים – ילדות

הנכדים שלי יתקשו להבין איך חיינו פעם? איך עולמנו פעל כשהיינו ילדים? בלי סלולאר, מחשב ואינטרנט? בלי טלוויזיה, טלפון, פייסבוק, וואטסאפ ? האמת? היה כיף והיו חברים אמיתיים. החיים היו פשוטים. ההורים היו עסוקים בפרנסה ואנחנו הילדים היינו חופשיים ומאושרים. הסתפקנו במועט ולא היה חסר לנו דבר.

אני זוכרת את ילדותי בשכונה כמאושרת ומלאת הרפתקאות. שיחקנו ברחובות השכונה מחבואים, תופסת, חמש אבנים, גוגואים, גולות, חמור ארוך, שלוש מקלות ודודס (הקפות). שיחקנו ב"יו יו", פורפרה, סבתא סורגת וקלאס שציירנו על הכביש בגיר לבן. טיילנו לשפת הים ברגל, העפנו "טיארות" (עפיפונים) שבנינו בעצמנו, טיילנו בשדרות רוטשילד, קראנו המון ספרים, האזנו לתסכיתים (סיפורים) ושירים ברדיו, בילינו עם המשפחה המורחבת ובעיקר אהבנו את ההליכה על גגות הבתים בשכונה. מאחר והבתים בשכונה היו צמודים זה לזה, ממש דבוקים זה לזה יכולנו לעבור מגג אל גג. היינו יוצאים מחלון חדר האמבטיה אל גג הרעפים של ביתנו ועוברים ללא קושי מבית לבית.

אכלנו סברס, תירס חם, ערמונים קלויים ותותי עץ. זללנו אבטיח אדום מתוק עם גרעינים שחורים. את הגרעינים היינו מייבשים בשמש, קולים על מחבת ומפצחים. תפוזי ג'פה (יפו) היו עסיסיים ומתוקים. גזוז קנינו בקיוסק. זכורים לי הבורקסים הטעימים שסבתי הייתה מכינה במלית תרד וגבינת קשקבל. החגים היו מפגשים משפחתיים של כל הדודים והדודות, בני הדודים ובני הדודות, שהסבו לשולחנם של סבתא וסבא. בילינו יחד והתענגנו על מטעמיה של סבתא, כמו ארטישוק ממולא.היו לנו אוספים, דברים שאספנו: בולים, מפיות, זהבים (ניירות כסף שעטפו את השוקולדים), עטיפות מסטיק.

מגרש המשחקים

היכן שיחקנו? שיחקנו בגינת רוקח, גינה ציבורית שכונתית קטנה. קרוסלה אחת הייתה בה ועצי אקליפטוס. הוואדי שמתחת לגשר שלוש, בו עברה פעם מסילת הרכבת מיפו לירושלים, שימש כמגרש המשחקים שלנו. טיילנו בוואדי לאורך המסילה, קטפנו חרציות צהובות ושזרנו מהן שרשרות פרחים, קטפנו ואכלנו את פרי צמח החלמית (שאנחנו מכירים בשם "חוביזה", או "לחם ערבי"). בחג ל"ג בעומר בכל שנה הקמנו בוואדי מדורה ענקית. בראש המדורה העמדנו בובה שקראנו לה היטלר הרשע ולקול מצהלות ילדי השכונה הדלקנו את המדורה.

גשר שלוש

גשר שלוש הוא אחד הסמלים של שכונת נווה צדק. גשר ברזל המחבר את נווה צדק עם יפו. בשנת 1892 נחנכה מסילת הברזל שהייתה הראשונה במזרח התיכון. קו הרכבת הזה חיבר בין העיר יפו לעיר ירושלים והקל על עולי הרגל בדרכם מיפו לירושלים.לאחר שהוקמה המסילה התארכה הנסיעה בין שכונת נווה צדק ליפו וכדי לקצרה, נבנה "גשר שלוש". הגשר נבנה למען אהרון שלוש שעל מנת להגיע מביתו בנווה צדק ליפו ששם היו עסקיו, נאלץ לחצות את הוואדי שבו עברה מסילת הרכבת בכרכרה. באחד החורפים הכרכרה שלו התהפכה בבוץ והוא נזרק ממנה החוצה ונפצע. כשמושל יפו שמע מה קרה, הקים את הגשר לכבודו.

גן הילדים ובית הספר

גן הילדים שלי היה ממוקם ליד הגינה הציבורית ברחוב  שלנו. את לימודי בבית הספר התחלתי בבית הספר המעורב (בנים ובנות) ברחוב שלוש פינת רוקח. בניין בית הספר היה בעצם ביתו של אהרון שלוש ומשפחתו. הבית נבנה בשנת 1892 ושימש את משפחת אהרון שלוש עד למותו בשנת 1920. לאחר מותו הבית נמסר לעיריית תל אביב ושימש כבית ספר מעורב לבנים ובנות. אל בית הספר צעדתי עם תיק עור ובו ספרים ומחברות וקלמר מעץ. השירותים בבית הספר היו בחוץ – בול פגיעה.

אני בגן הילדים, יושבת שלישית מצד שמאל

ברחוב שלנו היו שתי חנויות מכולת קטנות עם מעט מוצרים. אני זוכרת שבכל בוקר קנינו לחם טרי וחם. בדרך הביתה מהמכולת נהגתי לכרסם את הפינה של הלחם, "הנשיקה" קראנו לה. בבית אהבנו למרוח חמאה על פרוסת לחם ולהניח עליה פרוסת גבינת קשקבל או חלווה מתוקה. פשוט וטעים. ברחוב שלנו הייתה גם חנות קטנטנה, "גורדון" קראו לה. שם קנינו מחברות, כלי כתיבה וגם ממתקים. ירקות, פירות, עוף ובשר קנינו ב'שוק שבזי' שהיה ממוקם בסוף רחוב אחווה פינת רחוב שבזי. כיום, רחוב שבזי הוא אחד הרחובות היפים בשכונה. נפתחו בו בתי קפה,מסעדות, חנויות של אומנים ומעצבים.

'ארגז קרח', 'מוישלה נפט', 'שלייפן', פרימוס/פתילייה, 'אלטע-זאכן' וראי-נוע

הטכנולוגיה (השימוש של בני האדם בידע, באומנות, בכלים ובמכונות כדי לפתח פתרונות ומוצרים שיענו על הצורך של בני האדם) לא הייתה פעם כפי שהיא היום. לפני שהיה מקרר חשמלי, היה לנו בבית 'ארגז קרח' ובו קררנו את המוצרים. הארגז עמד על רגליים קטנות. בחלק המרכזי של הארגז היו מדפים ושם שמנו את המוצרים שדרשו קירור, כמו מוצרי בשר וחלב. בחלק העליון היה תא שבו הנחנו את הקרח שקירר את הארגז. את הקרח אמא שלי הייתה קונה ממוכר הקרח שהיה מגיע לרחוב רכוב על עגלה בה היה ארגז אטום גדול ובו בלוקים של קרח. אמא הייתה קונה רבע בלוק או שליש בלוק ושמה אותו בתא העליון שלך ארגז הקרח. משם הוא היה מקרר את כל הארגז. לאט לאט הקרח היה נמס ומימיו נזלו למגירה בחלק התחתון של הארגז. את המים מהמגירה היה צריך לרוקן באופן קבוע.

בחורף חיממנו את הדירה בתנור נפט. "מוישה נפט" עבר ברחובות השכונה, מחזיק בידו פעמון, מצלצל בו וצועק "נפט, נפט.." ואז אבא שלי ירד למטה וקנה פח נפט למלא בתנור כדי לחמם את הדירה. אחת לשבוע עבר ברחוב משחיז הסכינים. היה מגיע לשכונה רכוב על אופניים וצועק בקול "שרן שליפן". אמא שלי הייתה מביאה לו את מה שהיה דרוש להשחזה: סכינים, מספרים וכדומה. את האוכל אמא שלי בישלה על פתיליה ואת הכביסה הרתיחה על פרימוס. יום כביסה היה יום עבודה מפרך עבור אמא שלי. לא הייתה מכונת כביסה. הייתה גיגית גדולה מפח. את הגיגית מילאה במים והניחה על פרימוס דולק. כשהמים רתחו הכניסה את הכביסה לגיגית, הוסיפה סבון וערבבה בעזרת מקל עץ ארוך. לאחר זמן מה הוציאה את הכביסה והעבירה אותה לגיגית נוספת שהיו בה מים קרים. לתוך הגיגית הזאת הכניסה את ה"כסכסת" שבעזרתה שפשפה את הבגדים. אחר כך העבירה את הבגדים לגיגית שלישית עם מים נקיים. לאחר מכן סחטה את הבגדים, העבירה לגיגית רביעית עם מים נקיים, סחטה שוב ותלתה על החבל. אוף…עבודת פרך, קשה ממש!!!

פעם בשבוע עבר ברחובות השכונה איש עם עגלה וסוס וצעק ביידיש "אלטע זאכן, אלטע שיך" כלומר "חפצים ישנים, נעלים ישנות". עקרות הבית שהיו להם חפצים ישנים שרצו להיפטר מהם, היו קוראות לו לבוא ומציעות לו לקנות אותם. אמא שלי אהבה להקניט אותי וכשהייתי מחפשת את הנעלים שלי בבית ומתרגזת שאני לא מוצאת אותן, (כי לא הנחתי אותן במקום), היתה אומרת לי: "לכי תראי, אולי הנעלים שלך אצל ה"אלטע-זאכן" ☺

קולנוע עדן כשרצינו לראות סרט הלכנו לקולנוע "עדן" בפינת הרחובות פינס ולילינבלום. זה היה הקולנוע הראשון בארץ ישראל, ראי-נוע "עדן" (סרט אילם-הטכנולוגיה שלפני הקולנוע). הקולנוע כלל שני אולמות: אולם עם גג (אולם החורף) ואולם חסר גג (אולם ללילות הקיץ החמים. לא היו אז מזגנים). הקולנוע שימש גם למופעי אופרה ותיאטרון ולנשפי פורים. בקולנוע עדן צפינו בסרטים הודים בעיקר. אהבתי את הסרט "הנודד" עם השחקן ראג' קאפור, סרט מוזיקלי ובו השיר הידוע "איצ'יקידנה". לפעמים הוזמנו לחברים שהתגוררו בבניין מול בית הקולנוע ומרפסת דירתם השקיפה אל מול המסך שבאולם הקולנוע חסר הגג (בקיץ). כך צפינו בסרט בחינם. קולנוע עדן נסגר בשנת 1975 ומאז הוא מחכה לשימור.

סוף דבר

לאחר קום המדינה התיישבו בנווה צדק עולים רבים. במשך השנים התדרדרה השכונה והפכה למוזנחת וענייה. משפחות רבות נטשו את השכונה, כמוהם גם בני משפחתי. ההורים שלי רצו שנקבל חינוך טוב ולכן עברנו לגור בעיר חולון. הסבתא והסבא נשארו בבית בנווה צדק עד יום מותם. לאחר מותם, הדירות בבניין הושכרו. חלק מהדירות נאטמו מכיוון שלא היו ראויות יותר למגורים. חלפו להן השנים. אנחנו גדלנו, התחתנו וילדנו ילדים. ילדינו נישאו גם הם ונולדו לנו נכדים. הבניין בנווה צדק הפך ישן ומוזנח. בגלל מצבה של השכונה, עיריית תל אביב תכננה להרוס אותה ולהקים במקומה בנייני מגדלים. בגלל התנגדות עזה של תושבים רבים התכנית לא יצאה אל הפועל. לפני כ-10 שנים החליטו אבי, אחיו ואחיותיו לחלק ביניהם את הירושה שקיבלו מהוריהם ולמכור את הבית. וכך היה.

בשנים הבאות שכונת נווה צדק קיבלה מעמד של אזור חשוב לשימור. מבנים רבים בשכונה עברו שיפוץ וחידוש. נווה צדק מקבלת שוב את מראה פריז הקטנה, בגרסת המאה ה- 21. ספק אם מקימיה של שכונת נווה צדק ידעו לאיזו רמת פופולאריות היא תגיע בשנות האלפיים. בשנת 1989 הוקם בשכונה מרכז סוזן דאלל למחול ותיאטרון (מאחורי בית שלוש) במימון משפחת דאלל הלונדונית. אמנים החלו להתגורר בשכונה ולאט לאט שיפצו את הבתים לפי סגנון הבנייה המקורי שלהם. נווה צדק הפכה למרכז תרבותי מוביל בתל אביב. כיום יש בה מרכזים אמנותיים, גלריות ומסעדות. השכונה היא סוג של שמורה עירונית וכמעט לכל מבנה בה יש היסטוריה הקושרת אותו לתולדות הציונות.

אריאלי ואני בחתונה של בתי רוני 2.2.17

הזוית האישית

כיום אני אמא לארבעה ילדים ושישה נכדים. אריאל היא נכדתי הבכורה. פעם בשבוע אנחנו נפגשות בביתי לאחר שאריאל מסיימת את בית הספר, אוכלות יחד ארוחת צהרים ונהנות מהיום ביחד. בימי שבת כל המשפחה מתאספת לארוחה משותפת או לטיול בחיק הטבע ובילוי יחד כמשפחה.

 אני ונכדי