מאגר סיפורי מורשת

שמי רות פקלמן (ויסברגר) נולדתי בחיפה בשנת 1942 להורי (ציפורה ומשה ויסברגר) שעלו לארץ מרומניה בשנת 1933. הורי נפגשו בעיר שבה אמי נולדה, שנקראת היום baia mare. הם היו בני 19 כשהתחתנו ועלו מיד לארץ. הם הגיעו בחוסר כל והועברו לקיבוץ עברון על יד נהריה. ולאחר שבועיים עזבו את הקיבוץ לחיפה.

 

לאחר 8 שנים נולדתי ובחיפה גדלתי עד גיל 3. מחיפה עברנו לרמת גן ושם גרנו עד לגיוסי. בהיותי בת 6 פרצה מלחמת השחרור, עדיין זכורות לי האזעקות בהן באין מקלט ישבנו במסדרון. במהלך המלחמה, נוספו לביתנו שתי משפחות שברחו מתל אביב שהופצצה וגרו איתנו עד גמר המלחמה. תקופה זו זכורה לי כעליזה, היות שהיו איתנו גם ילדים, שיחקנו ושמחנו מבלי להבין את חומרת המלחמה.

 

בהיותי בת 8 נולד אחי יואל שכיום מתגורר בארצות הברית אב לשני ילדים. כלל הילדות זכורה לי כתקופה שמחה. גרנו בשכונה ללא כבישים רק חולות מכל צד וגם לא היו מסכים. היינו, כל ילדי השכונה משחקים יחד בחוץ במחבואים ומשחקים שונים באין מפריע. במיוחד אהבתי לטפס על עצים ובחצר ביתנו עמד עץ תות לבן שעל ענפיו הכנתי כל יום את השיעורים. כילדה תחביבי העיקריים היו ריקוד (השתתפתי בחוג ריקוד 5 שנים) קריאה שאהבתי מאד ושחייה שבה הצטיינתי. למדתי לשחות לבד ובכיתה ח' השתתפתי בתחרות ארצית של בנים ובנות בשחייה וזכיתי במקום השני.

 

בהיותי בת 11 אמי פתחה בוטיק לדברי עור שנקרא "אייל" באלנבי תל אביב שאז היה מרכז האופנה. זה היה בוטיק מדהים ביופיו עם כפפות (שהיו אז שיא האופנה) מכל הסוגים והצבעים, ארנקים יפיפים מדגמים שהביאה מאיטליה ובגדי עור, (הייתה הראשונה בארץ שייצרה מעילי עור) שהיו להיט והגיעו אליה לקוחות מכל הארץ. במסגרת הפעילות של החנות, היא ערכה מספר תצוגות אופנה שאני זכיתי להיות המרוויחה הגדולה שלהם היות והדוגמניות היו רזות וקטנות קשה היה למכור את הדגמים מהתצוגה ולכן אני קיבלתי אותם.

 

למדתי באוניברסיטה כלכלה וסטטיסטיקה וסיימתי בארץ תואר ראשון. את לימודי התואר השני למדתי באוניברסיטת שיקגו שבארצות הברית. בשנתי השניה ללימודי התואר הראשון נישאתי לדב פקלמן. נולדו לנו שני ילדים הבכור גיל והשניה שרון. חיינו בארצות הברית כ- 8 שנים ובנוסף ללימודים עסקנו במעברי דירות אחת לשנתיים. חזרנו לארץ בשנת 1975 והתגוררנו ברמת אביב. עבדתי ככלכלנית בבנק לאומי ובתדיראן. 

 

לפני כ- 10 שנים נסעתי לרומניה לטיול שורשים ושם פגשתי אישה בשם סטלה שטיפלה באמי באהבה גדולה עד למותה בגיל 86. תחילה הגענו ל- baya mare  עיר הולדתה של אמי בבית, שם התחלנו את הסיור בפגישה עם הרבי המקומי בבית הכנסת. הרבי הצליח להפתיע אותי בהודעה על כך שיש לי בעיר "דודה" שלא ידעתי על קיומה. התברר שהיא נישאה לאח של אמי ערב מלחמת העולם השנייה ולא שרד. הרבי התקשר לדודתי והודיעה לה על הביקור שלי, ההתרגשות הייתה גדולה ומיד נסעתי לפגוש אותה.  התנהלה ביננו שיחה בשלוש שפות, הדודה דיברה הונגרית, הבנתי אך לא ידעתי לענות לה בהונגרית ולכן עניתי באנגלית לסטלה שתרגמה לרומנית. קיבלתי ממנה תמונה של אח של אמי, זו הייתה הפעם הראשונה שראיתי תמונה של אחד מ-11 האחים והאחיות של אמי שכולם נספו בשואה פרט לה כיוון שעלתה ארצה לפני המלחמה במסגרת השומר הצעיר עקב עליה באנטישמיות. נורא התרגשתי לקבל את התמונה. בשיחה שהתנהלה היא סיפרה לי על אמי ועל ילדותה הקשה. היא התייתמה מאמה (סבתי) כשהייתה בת 9. לאחר מותה סבי נישא בשנית לאמא חורגת מהסרטים. היא התחילה לנקות בתים, לגהץ ולכבס רק כשהייתה בת 10 כדי לזכות בארוחה צהריים. בין היתר היא ציינה שאמי הייתה היפה בילדים.

 

למחרת הלכנו לבית הקברות היהודי העתיק שהוא אתר תיירותי בעיר במטרה למצוא את הקבר של סבתי. נדהמתי לגלות שבית הקברות ירוק לגמרי ולא ניתן לראות את המצבות מרוב צמחיה. שומרת בית הקברות ניגשה אלינו וכשהסברנו לה את סיבת הביקור היא נרתמה לעזרתנו, חזרה עם סכין והחלה לקצור את הצמחייה מסביב לקברים עד שנחשף קברה של סבתי. עם המצאות הקבר חלה בגופי צמרמורת אינסופית שלא ניתן לתאר. הצטערתי מאד שאמי לא איתי (עם כל בקשותי, בעודה בחיים, היא סרבה לחזור לרומניה.)

 

כיום, אני גמלאית, אמא לשני ילדים וסבתא ל-4 נכדים. אני עוסקת בבישול וכתיבת מתכונים , חוגי מוסיקה ותרבות  ובהרבה קריאה. אני גרה במרכז תל אביב קרוב לעירייה וחלק חשוב מעיסוקי הוא ישיבה בבית הקפה שליד ביתי שהוא הכי שכונתי שאי פעם הכרתי אף על פי ששוכן במרכז של המרכז.

 

תשע"ו, 2016