מאגר סיפורי מורשת

סבתא בגיל שנה

 

 

 

חשוב לציין, שסבתא שלי אדלה חיה בארץ 52 שנה ועד יומה האחרון לא הבינה מילה בעברית : היא קראה עיתון בגרמנית "ידיעות חדשות" הלכה לקצב שדיבר בגרמנית ונפגשה עם הייקים שבכרמל במפגשים חברתיים. בקריית מוצקין, שהייתה אז מקום קטן , גרנו בשכונה של בתים בודדים. לכל בית חצר גדולה מסביב עם עצי פרי והמון מקום למשחקים. עד היום עומד בחצר הבית עץ ברוש גבוה שהבאתי הביתה מהגן בט"ו בשבט בתוך כוס פלסטיק.הייתה זאת שכונה ( שנות ה – 50 וה – 60 ) מלאה בילדים וילדות בגילי (גרתי שם מגיל 3 עד סוף התיכון). את כל שעות הפנאי שלנו בילינו בחוץ , ברחוב.משחקי הילדות שלנו כמו : חמש אבנים , חבל, 4 מקלות , קלאס, תופסת , מחבואים , מחניים, ועוד…ועוד…. כמובן , שרכבנו בכל מקום על אופניים.למדתי בבית ספר יסודי " ויצמן " שהיה במרחק 10 דקות הליכה , כמובן שאף אחד לא חשב על איסוף הביתה במכוניות.

 

בביה"ס למדו מכיתה א' ח'. אני זוכרת היטב שהייתי בכיתה ה' או ו' התחילו להגיע אל הכיתה תלמידים חדשים שקראו להם " עולים חדשים " . היו אלה ילדים שהגיעו מפולין ורומניה שנראו לי אז כאילו הגיעו מהעולם החיצון. הלבוש שלהם היה שונה לגמרי ממה שאנחנו היינו לבושים , הם לא ידעו את השפה העברית ולא הבינו את הנעשה מסביבם. אני זוכרת שאז ראיתי בפעם הראשונה בחיי ילדה עם עגילים באוזן. צחקנו ואמרנו שזה גלותי. לימים כולנו ניקבנו את האוזניים וקישטנו אותם בעגילים.

בבית ספר נאמר לנו לאמץ ולקרב את העולים החדשים כדי להקל עליהם את הקליטה. המורה חיברה אותי לילדה בשם לאה שהלכתי לבקר ב" ביתה ". הייתה זאת מעברה שהייתה בנויה צפוף צפוף , אני זוכרת שבאתי בחורף , בחוץ היה הכול בוץ , בפנים חדר אחד גדול מסביב מיטות סוכנות . לא היה לנו איפה לשחק , לאה הראתה לי שתי בובות שהביאה איתה מרומניה וזה כל מה שהיה לה.

אני , שבאתי מבית אמיד הייתי בהלם . עובדה  שסיפור זה חרוט בזכרוני עד היום. לא הבנתי שיכולים להיות חיים אחרים וקשים ממה שאני הכרתי. כדאי לציין שהיום לאה היא רופאה בכירה באחד מבתי החולים בארץ.

בביה"ס הייתי תלמידה בין בינונית לטובה. הייתי מאוד מאוד חברותית ומקובלת וענייני החברה העסיקו אותי הרבה יותר מהלימודים. רוב הזמן הייתי עם חברות, הולכות לתנועת נוער התנועה המאוחדת, אבל שומעות כל היום תקליטים של שנות ה-60.

אל בית הספר התיכון , שנקרא תיכון קריית מוצקין , עברתי עם סיום כיתה ח' עד סוף כיתה י"ב וסיום הבגרות. מאז ומתמיד הייתי ספורטאית מאוד טובה וגם בימי בית ספר היסודי יצגתי את בית הספר בתחרויות ספורט אזוריות שונות , בעיקר במקצועות האתלטיקה.בארבע השנים בתיכון, כיוונתי את עצמי לספורט בצורה יותר רצינית ובעזרתה של מורה לספורט בבית הספר הבנתי בכיתות י"א-י"ב שברצוני להמשיך את לימודיי במכון וינגייט.

 

בשנים אלו הכרתי גם את מי שלימים הפך להיות בעלי, שלמד בבית ספר לקציני ים בעכו. וחיי החברה שלי סבבו סביב אירועים ומסיבות שנערכו בבית הספר. חבורה זאת מלווה אותנו עד היום למעלה מ50 שנה. זוהי משפחה לכל דבר.

את לימודיי במכון וינגייט הפסקתי לאחר שנה ( פרצה מלחמת ששת הימים ) מאחר ונישאנו. צוק בעלי , סיים בינתיים את קורס חובלים ונכנס לשירות קבע ארוך בחיל הים. עברנו להתגורר באשדוד ואחר כך באילת ושוב אשדוד וכך ממקום למקום.

 

במשך השנים נולדו שלושת ילדינו שרון, מאיה וטל ואנחנו עברנו להתגורר בקיבוץ גונן שבצפון הארץ. בשנים אלו השלמתי את לימודיי כמורה לכיתות יסוד ולימדתי שנים בכפר בלום.

לפני 25 שנה עברנו להתגורר בזיכרון יעקב. ילדינו גדלו, הלכו לצבא , השתחררו , למדו לימודים גבוהים, נישאו, עברו להתגורר בסביבתנו, והכי חשוב נולדו לנו שבעת המופלאים,שבעת נכדינו: שי, נועם, נוגה, גל ויובל, עומר, הראל.הם ממלאים את ליבנו אושר יום-יום ואהבה גדולה ורבה.

 

תשע"ו 2016