מאגר סיפורי מורשת

נולדתי בשנת 1942 במרוקו בעיר מרקש. אנחנו במשפחה שישה ילדים ואני בן הזקונים. אבי נפטר כשהייתי בן שנתיים וכל משפחתי עברה לגור בעיר קזבלנקה.

אבא שלי היה רב, היה לו חדר והוא לימד את הילדים תורה. בקזבלנקה אמא שלי עבדה במטבח בבית הספר, גם שלושה מאחי הגדולים כבר יצאו לעבוד. אנחנו, שלושת הצעירים, הלכנו ללמוד. אני למדתי אצל רבי קפדן ורע לב וכשמישהו מהילדים עשה שגיאה הוא היה מרביץ על קצות האצבעות בסרגל, וגם לי לפעמים.

העלייה לישראל

מצב היהודים במרוקו לא היה טוב, לא היו קשרי ידידות בין מרוקו לישראל ולא  הייתה אפשרות לעלות לארץ. מישראל הגיעו בחשאי שליחים למרוקו לשכנע את ההורים לשלוח את הילדים הצעירים לארץ, להציל מהמצב הקשה במרוקו. גם לבית אימי הגיעו ושכנעו אותה לשלוח את שלושת הילדים הצעירים: אותי, את אחי ואת אחותי לארץ. אני הייתי צעיר מידי בגיל לכן שינו לי את תאריך הלידה בתעודות ושמו אותי בין אחי ואחותי הגדולים.

לילה אחד הגיעו השליחים. לכל אחד מאתנו הייתה  מזוודה קטנה עם מעט בגדים. יחד עם עוד קבוצת ילדים גדולה צעדנו בחושך ברחובות, ועלינו על משאית שהובילה אותנו לחוף הים. שם חיכתה לנו ספינה קטנה שבדרך כלל מובילה בעליי חיים בשם "קוטוביה".

פספורט צרפתי-מרוקאי של סבא חיים:

שטנו לחופי צרפת במשך שלושה ימים, אני הרגשתי מאוד לא טוב והקאתי כל הזמן. בצרפת היינו שלושה חודשים במחנה מעבר שם לימדו אותנו שירים וריקודים ולדבר קצת עברית, כדי שנהיה מוכנים לעליה לארץ. היום הגדול הגיע ואנחנו עלינו על אניית נוסעים גדולה בשם ארצה ושטנו חמישה ימים לנמל חיפה ולמחנה קליטה בנתניה.

קליטה בקיבוץ אשדות-יעקב

במחנה הקליטה חילקו אותנו לפי קבוצות גיל. אותי שלחו לקיבוץ אשדות-יעקב שם אני מתגורר עד היום. את אחי שלחו לקיבוץ גשר ואת אחותי לקיבוץ בית קשת. עם המשפחה שנשארה במרוקו הייתי בקשר רופף. הם לא יכלו לכתוב ולשלוח מכתבים, כי לא היה קשר ושלחו את המכתבים דרך צרפת, דבר שלקח זמן רב. לאמי הייתה אחות בעכו ואליה נסעתי בחופשות.

באשדות נקלטתי טוב מאוד בחברת נוער עם נערים ונערות שבאו מארצות ערב להתחנך בקיבוץ. היו לנו חיי חברה פעילים, השתלבנו בבית הספר בקיבוץ והרגשתי טוב מאוד. גם הייתה לי משפחה מאמצת. התגייסתי לצבא ושירתי בחיל השריון. בקיבוץ הכרתי את בת הקיבוץ חוה התחתנו והקמנו משפחה לתפארת. נולדו לנו שישה ילדים ואנחנו חיים בקיבוץ באושר עד עצם היום הזה ונהנים עם הילדים והנכדים הרבים שלנו. שני היא נכדה מספר שמונה ויש עוד רבים אחריה.

סבא חיים וסבתא חוה ביום חתונתם ובחתונת דודה נגה

הזוית האישית

חיים: הרגשנו שאנחנו משתפים את שני הנכדה שלנו בסיפורים עלינו שהיא כלל לא ידעה, זו הרגשה נעימה ומקרבת ששני מכירה אותנו יותר טוב. בנוסף זכינו לראות את שני בבית הספר, את המחנכת והחברים שלה לכיתה וזה היה מעניין ומהנה, זכינו בזמן איכות שונה לנו ולשני והיה לנו כיף לעבוד ביחד.