מאגר סיפורי מורשת

שמי מרים חרמוני, עליתי ממרוקו בשנת 1950.

 

בהיותי כבת חמש עם האוניה ״קדמה״ היישר למחנה האוהלים בצפון עתלית.

היה זה חורף קשה, ומצאנו עצמנו עומדים עם דליים מנסים למנוע מגשם זלעפות להציף את האוהל. חשנו בהבדל הגדול מהבית ממנו הגענו במרוקו, אך רוחו הציונית של אבי לא נשברה וכך גם שלנו הילדים ( 8 אחים ואחיות). לאחר חצי שנה עברנו למשקיי עזר בעיר עכו.

משפחתנו הייתה גדולה וחמה מלאת שמחת חיים ושמשה עבורי כמודל בחיי הבוגרים. זכורות לי קבלות השבת וערביי השירה, ביתנו היה מלא והומה בקרובי משפחה וחברים שעלו לארץ לבד וביתם הראשון במולדת היה בביתנו. אבי היה ציוני נלהב עוד בהיותנו  במרוקו וראה בעזרה ובקליטה חמה שליחות אמתית עבור העולים החדשים. כך יצא שביתנו הקטן נמלא כולו במזרנים עבור האורחים והייתה שמחה והמולה תמידית.

בהיותי בת 12 אחי הבכור, יעקב שגב, היה מגיע במיוחד לעכו לאסוף אותי והיינו נוסעים יחדיו ברכבת לתל אביב. הייתי מחכה לנסיעות אלו בכליון עיניים כי הוא גילה לי את עולם הקולנוע. הסרט הראשון שראיתי היה בקולנוע תל אביב, בז׳אנר איטלקי. האווירה היתה מיוחדת, ואנשי תל אביב נראו בעיניי אנשי העולם הגדול, הם לבשו את מיטב מחלצותיהם וישבו מהופנטים למסך, וכך גם אני.

 

בהיותי ילדה הייתי נוהגת ללכת  לשוק עם אבי. ההליכה המשותפת הזו לשוק היתה חוויה מיוחדת מאוד. הלכנו בסמטאות העיר העתיקה, וקנינו מצרכים שהיו חסרים בשוק הרגיל, כמו חמאה. הצבעים והריחות חקוקים בי. לקראת ערב, היינו יוצאים כל האחים עם הוריי לטיילת שבעיר עכו, ישבנו על החומה ואימי היתה מוציאה מטעמים. חשוב לי להדגיש כי למרות המחסור בחשמל בשנים הראשונות והקושי במעבר והשינויים, היתה לי ילדות שמחה.

 

לסיכום, התנאים והפערים האדירים בין שנות ה50 לשנות ה2000 הם פערים טכנולוגים ותנאי מחיה טובים יותר אך חום תמיכה אהבה וקרבה ביני לבין הורי, אחיי ואחיותיי הוא הדבר שבנה אותי ומנחה אותי מרגע נשואי וגידול ילדיי כיום.

 

המסר שלי לנכדתי – משפחה בסדר עדיפות עליון.

 

תשע"ה