מאגר סיפורי מורשת

העליה ארצה – ספור מתח

סבתי נולדה במרוקו בשנת 1944 ועלתה לארץ בשנת 1962 עם אחותה, הבעל של אחותה ושלושת ילדייהם. אז סבתי הייתה בת 16.בזמנו לא הרשו ליהודים לעלות לארץ, הסוכנות היהודית במרוקו דאגה ליהודים וסייעה להעלות אותם לארץ אך בתנאים קשים מאוד. כל אחד היה רשאי לקחת רק מזוודה קטנה.הקשר היחידי שהיה עם הבחור מהסוכנות היהודית הוא קשר מבט בלבד.נתנו לנו הוראה להגיע לרכבת שיוצאת מקזבלנקה. הסימן היחידי שהיה לנו זה להחזיק עיתון וכך הבחינו מי יוצא לארץ. עלינו לרכבת והבחור מהסוכנות היהודית הוריד אותנו לתחנה, שם חיכו לנו שני ערבים בסירה קטנה וארבע משפחות הצטופפו על הסירה הקטנה שהייתה מלאה מים וללא תנאים.

היינו צריכים לעבור את הנחל לצד השני. זה לקח כמה שעות. בזמן הזה הילדים הקטנים שהיו בסירה בכו, היינו צריכים להשתיק אותם כדי שלא יתפסו אותנו. הגענו לצד השני והכלבים מהבתים התחילו לנבוח. פחדנו מאוד. התחבאנו בתוך מערה עד שהגיעה משאית ענקית שלקחה את כל המשפחות. כיסו אותנו בתוך המשאית והיה אסור לנו להשמיע הגה. ככה נסענו יום ולילה בתנאים לא נוחים. הגענו ל"ז'ברלתח". הכניסו אותנו לדירה קטנה שהיה אסור לנו לצאת משם.

היינו מלוכלכים ועייפים בדירה דאגו לנו לבגדים ומקלחות. נשארנו שם שבועיים.מהסוכנות היהודית לקחו אותנו לנמל, עלינו לאנייה שקראו לה ז"רוזלם והפלגנו יום שלם ואז הגענו לנמל חיפה.מהנמל לקחו אותנו למעלות שבגליל שם היו בתי רכבת בלי חלונותהתנאים לא כל כך נוחים, בלילה היו יוצאים תנים ומייללים.

בתנאים האלה גרנו שנתיים. בינתיים שאר המשפחה עלתה לארץ לחיפה, שם פגשתי את שאר משפחתי משם עברנו לתל אביב וגרנו שם.

 הקמת המשפחה

אחרי זמן מה התחלתי לעבוד בטיפול בשני ילדים שגרים בצהלה. כעבור שנתיים שטיפלתי בילדים הכרתי את בעלי שעבד בצהלה כשומר של משה דיין. ואחרי שנה התחתנו . עברנו לגור בדיור משטרתי בנווה צהל ושם הבאתי לעולם את שלושת הילדים: יורם, חגית ומאיה. אחריי שנתיים קנינו דירה בהדר יוסף שם נולדה שני שעכשיו היא בת 30, לומדת וטרינריה במילאנו שבאיטליה.

 לסכום

שלום. אני מיכל וסבתי סימה כתבנו יחד את שני הפרקים .סבתי מארחת כל ערב שבת וחג את כל הילדים והנכדים. סביב השולחן יושבים 12 אנשים ילדים, נכדים. במימונהמארחים חברים אוכלים ממתקים ומופלתות..