מאגר סיפורי מורשת

אוצר אנושי מתוכנית הקשר הרב-דורי

ממצריים אל היעד – ישראל

הרב דבח אליהו בבית התפוצות
בצבא
רב קהילת היהודים הקראים

ברשותכם אתחיל את קורות ילדותי מלפני צאתי אל אויר קהיר בירת מצרים, כי יש חשיבות לרקע להמשך הסיפור…

הורי התגוררו בבית אחד עם סבי אליהו בן דוד דבח, סבתי שרה בת אליהו סולימן ודודתי לָטִיפָה אחות אבי סעדיה בן אליהו דבח. הבית היה באזור פיתוח חדש צפון קהיר, המאוכלס במוסלמים לרוב ונוצרים ועוד מספר קטן של משפחות יהודיות .

דודתי לָטִיפָה הייתה עיוורת, רווקה ללא ילדים וללא בעל.

בהיות אמי הרה בי, דודתי סיכמה עם אמי שהרך או הרכה שיִוָּלֵד,אי"ה, יישאר אצלה', מעין "אימוץ משפחתי". אני נולדתי במיטת דודתי. כל הזמן הייתי ברשותה ובאחריותה. אמי זכתה לראות אותי בזמן שהניקה אותי..! הסיבה היא, כי לא היה מזל בילדיה לסבתי אם אמי. רובם מתו בילדותם. לכן, אמי האמינה, כי אם "תלווה " את הבן שלה הוא יהיה בן למישהי אחרת . אז יינצל מהמוות.

כעבור שנתיים ,הורי עברו לגור בשכונת היהודים "חארת אליהוד" קרוב למקום עבודת אבי צורף בשוק הצורפים. אני המשכתי לגדול עם משפחת "המבוגרים". כשהדודה היא האחראית עלי,למרות עיוורונה. הלכתי לבית ספר שנקרא אז "אלזאמי" ,כלומר חובה. שם למדתי רק שפה ערבית קריאה וכתיבה,קוראָן וחשבון במשך שלוש שנים. בזה מסתפקים. גם אני למדתי קוראן מרצוני, כדי לשפר את השפה הערבית.

באחד הימים בעת הפקה. הצטופפו מסביבי קבוצת תלמידים מוסלמים וביקשו ממני לומר את העדות של כל מוסלמי כי אלוהים אחד וכי מוחמד הוא נביאו –שבע פעמים. משפט זה מופיע בספר הקריאה. לאחר שאמרתי כולם בבת אחת צעקו אתה עכשיו מוסלמי כמונו. אתה לא יהודי. אני בכיתי בקול רם, עד שאחד המורים שמע ובא לברר מדוע אני בוכה. הוא צעק כל כך והרגיע אותי ואמר שזו היא הלצה בלבד.

לאחר מכן עברתי לבית ספר יסודי, מודרני וסיימתי בתעודה ממשלתית לסיום בית ספר יסודי בשנת 1945. קוריוז- בילדותי לפעמים הפרעתי לדודה. היא אמרה לי אסור לך להפריע, כלומר להשתולל. ממילא אתה לא הבן שלי. באחד הימים הלכת לבקר אצל חברים יחד עם"אמך".בדרך רגלי פגעה במשהו. התברר שזה קופסה ויש בה תינוק בוכה. "אמא שלך" זה אתה. ריחמתי עליך ולקחתי אותך. אני הייתי בוכה ומתעצבן . בסוף הייתה מפצה אותי בממתק…!

בינתיים סבי וסבתי נפטרו ז"ל.  לאחר מכן נולדה לי אחות שרה ובהיותה בת שנה וחצי בלבד, דודתי אמצה גם אותה ואחותי הצטרפה למשפחתנו הקטנה. לאחר סיום בית הספר היסודי עברתי לבית ספר תיכון "המלך פארוק". בעקבות הכרזת מדינת ישראל בשנת 1948 חלה מלחמת העצמאות, בין ישראל וארצות ערב. גם מצריים השתתפה במלחמה . אז יחסי השכנים אלינו הורע. בבית הספר התיכון סרבו שאמשיך ללמוד, בגלל יהדותי. בחודש יוני 1948 היה פיגוע אכזרי פיצוץ אדיר בשכונת היהודים.בתים רבים כרסו וגופות רבות נקברו תחת הריסות. אסון גדול פקד את יהודי מצרים, בקהיר. משפחות שלמות נמחקו.

באחד הימים בא אלינו אחד השכנים והודיע לנו , כעצה טובה או כאיום עלינו: לעזוב את הבית מיידית ולעבור אל שכונת היהודים, אחרת , הוא לא אחראי על ביטחוננו. במצב זה לא היתה לנו שום אופציה אלא לעזוב את המקום מייד, שלושתנו: דודתי העיורת בת חמישים,אחותי שרה בת שלוש שנים ואני בן חמש עשרה, יצאנו לדרך בשעת ערב ,מבוהלים ופוחדים…! רק היגענו לשכונת היהודים .. אז….אזעקה… הישראלים מפציצים בקהיר. היגענו לבית הורי, מקום מבטחים. לאחר זמן מה, דודתי שכרה דירה בשבילנו ,כדי לשמור על עצמאותנו,כפי שהיה. הדודה המשיכה לגדל ולחנך אותנו,לפי דרכה היא.

אבי דאג שאקבל עבודה במפעל ליצור תתכשיטים מ-זהב,כסף ונחושת מצופה בזהב, בבעלות יהודים. התחלתי כשוליה, אך עם הזמן לימדו אותי חשבונאות, מזכירות וכתיבה במכונת כתיבה "רמנגתון" ,של אז.

כעבור שבע שנים מתחילת עבודתי, ממשלת מצרים חוקקה חוק האוסר על היהודים לסגור את עסקיהם ביום השבת. התפטרתי והתקבלתי לעבודה בתפקיד מנהל חשבונות במשרדי הקהילה "בית החכם" של קהילת "היהודים הקראים", שאני אחד מבניה. שם למדתי עברית ,הייתי עוזר מזכיר בית הדין לענייני אישות. באותה תקופה חשבתי לעלות ארצה. בחרתי ללמוד מקצוע הדפוס. למזלי היה איש מצרי בעל בית דפוס שהדפיס לקהילה מסמכים וספרים בעברית . סיכמתי אתו שאלמד אצלו את איסוף האתיות ,במיוחד בעברית וכל עבודות הקהילה אני אעשה אותם ,ללא שכר. בנוסף למדתי והתקדמתי בנושאי הלכה.שנים טובות אלו והיה לי סיפוק ותקוה שהינה מתקרב זמן הגאולה לעלות ארצה. "אינשאללא" בעזרת השם. 

בגלל התנדבותנו האריכו את שהותנו בצרפת זמן רב. סוף סוף ברוך השם, זכינו לעלות ארצה באוניה בשלום בתאריך 14 במרץ 1957 .

לאחר נסיעה ארוכה מחיפה במשאית רעועה הגענו לאופקים בחשכה ובאפלה הוספנו ברכה לעיירת הפיתוח אופקים בנגב המערבי.במדבר צחיח זרוע פחונים ואש יוקדת שולטת ביום וחורף וקור עז מקפיא שלט בשעות הלילה.

סיפור קליטתנו והתלאות שעברנו

כאמור לעיל,משפחתנו כללה 4 נפשות. דודתנו לטיפה (היוותה ראש משפחה), אנוכי אליהו דבח ,אחי משה  דבח ואשתו שושנה שאהבתם הפרטית ואהבת הארץ הקלה עליהם את "ירח הדבש" שלא היה.

נציג הסוכנות שיכן אותנו ,כל זוג בפחון נפרד.ספקו לנו מיטות הסוכנות, מזרני קש – של הסוכנות, סמיכות כבדות דוקרניות -של הסוכנות, שולחן ושני כסאות – של הסוכנות, פתיליה לבישול –של הסוכנות וכלי בישול ואוכל מנימליים ,נכון ..מנורת נפט של הסוכנות. תחליף חשמל שלא היה. –אין. מים, שרותים, מקלחת משותפים לכלל תוך תאים רעועים שהיו מרוחקים מאוד ממקום הפחונים.אדם שמתעורר בלילה ויש לא צורך בשירותים נאלץ לרוץ בקור לשטח השירותים.במקרים רבים שלא יכול להתאפק….מה עשה?השקה את האדמה במיטב מימיו שלא תרמו לצמיחה. שטח הפחונים נקרא "מעברה".השם הזה ליווה עולים רבים תקופה ארוכה עד שעברו ממעברה לעוד מעברה אחרת. זה סוג של "התקדמות" בחיים.

יש לציין, כי כשהגענו לאופקים, נקלטנו ונעזרנו בנסיונם של חברים שעזרנו להם במחנה המעבר בצורפת . הם הגיעו ארצה לפננו וכך התאפשר להם לעזור לנו. אמרה חכמה אומרת "שלח לחמך על פני "צרפת" ,יבוא יום ותקבל עזרה באופקים".

משטר הצנע

למזלנו, הגענו ארצה לקראת סיום תקופת הצנע .מצרכי מזון רבים סופקו במחיר מוזל באמצעות "קופונים".לכל אחד מנות מותאמות לגילו ולבריאותו. חלק מהמזון היה עדיין מסופק בכרטיסים. מי שיש לו כסף קנו בשוק שחור.

עבודה ופרנסה

מקורות עבודה ופרנסה לא היו בשפע. לכן,קבעו מספר ימי עבודה לכל אדם, על פי מספר הנפשות שבמשפחתו. בהיותי רווק קבעו לי שנים עשר יום בחודש בלבד. שירותי הסעד קבעו מענק למחיה עבור הדודה.

עבדנו בעבודות שונות –המפורסמת בהם במיוחד "עבודה בטוריה" בחקלאות. בבנין, בסלילת כבישים ועוד.

דודה לטיפה היתה לי "ראש משפחה" ותעודת העולה נרשמה על שמה ואני נספח. למרות שלאחי משה משפחה פרטית ועצמאית, אבל כל בני המשפחה פעלו על פי שני משורים: חוכמת החיים של הדודה והסגנון החדיש של הארץ.

פעילות קהילתית

אנו, קהלת היהודים הקראים באופקים, התארגנו מבחינה חברתית/דתית נבחר ועד קהילה לענינים שוטפים והתאמנו צריף שקיבלנו מהסוכנות לבית כנסת. נבחרתי לתפקיד מזכיר הועד ,עקב ניסיוני המנהלי במצרים.

את הפרוטוקולים הרשונים של הישיבות כתבתי בשפה הערבית והספתי משפט שלי" בשנה הבאה אכתוב בפה העברית "אינשאלא".

בסוף שנת-1957 השתתפתי באולפן לשיפור השפה העברית.בגיל 25 ,בחודש מאי 1958 התגייסתי לשירות חובה של שנתיים וחצי. תוך כדי שירותי בצה"ל בני הקהילה בכל הארץ התארגנו לועד דתי וארגוני ארצי. גם לועד הדתי הארצי ולבית הדין לעניני אישות נבחרתי למזכיר במשך חמש עשרה שנים. במשך הזמן הזה המשכתי ללמוד נושאי הדת ולבסוף הוסמכתי לרב/דיין. תפקידם אלה אניזוכה למלא עד היום הזה בהתנדבות בסיפוק רוחני רב. אני מודה לקדוש ברוך הוא שזימן לי זכות גדולה זאת.

התבקשתי לשרת בשרות קבע. אשר נמשך עשרים ושתיים שנים. נאלצתי לפרוש מוקדם עקב ירידה קשה בכושר ראייתי,בגיל 43 אך בעזרת השם אני ממשיך בפעילות צבורית. כאמור לעייל. אז התנדבתי במספר מוסדות : שירות יעוץ לקשיש בביטוח לאומי עד היום, ומזכיר העמותה למען העיוור במקום מגורי אז ברמלה.

עליית ההורים

עליית ההורים התעכבה מספר שנים לאחר עלייתנו ארצה. גורמי מס הכנסה במצרים עיכבו את עליית אבי ,יחד עם בני המשפחה כדי להסדיר ענין המס שלא שולם כביכול. אחי מתתינו שנולד אחרי נשא את העלמה פלור ועלה ארצה. כשהגיע אני קלטתי אותו בביתי עולה קולט עולה. גורמי הסוכנות קבעו שיתגורר באשקלון. הוא צלם במקצועו. המשיך במקצועו זה, יחד עם ילדיו עד היום.

התבגרות והתכוננות לעליה ארצה

שנות – 1955-1956 היו שנות הזוהר והתפתחות עבורי, מאז שעברתי לעבוד במשרדי הקהילה,נפתחו בפני שערי הברכה , הידע וההשכלה הדתית. למדתי עברית,כמקצוע חיוני לעבודתי,תורה ותפילה.במקביל ,התקדמתי במלאכת הדפוס הכשרה מתאימה לקליטתי בארץ,בעזרת השם.

במקביל לכ הפעילות שלי, למדתי מוסיקה לנגן "קנון" כי קשה מאוד. לאחר שנתיים לימוד התארגנה תזמורת של חברים שלמדו אתי לנגן על כלים אחרים..כל חברי התזמורת מוסלמים ואני היהודי היחיד. יש לציין שהם שמרו עלי כאחיהם. במשך הזמן צירפתי עוד שני חברים יהודים.

 תמונה 1

יש פסוק אומר "מחשבות רבות בלב איש ועצת השם היא תקום".

בסוף חודש אוקטובר 1956,פרצה מלחמת סיני. בריטניה, צורפת הקשרים הטובים שהיו בין יהודים ושכניהם המצרים נהפכו פתאום לטרור. התנפלו על יהודים ופגעו בהם, בכל מקום ואין למי לפנות .. …! .

באחד מימי ששי ,לקראת כניסת השבת,הופיעו לביתנו שני בלשים עם צוו הבאה,אני ואחי משה הקטן ממני להתייצב מייד בתחנת המשטרה בליווי הבלשים.שם הצטופפו יהודים רבים קראים ויהודים רבנים.לאחר המתנה ארוכה, קראו לכל אחד בשמו . קצין משטרה שאל וחקר רבות..לכל אחד נתנן כרטיס "צ ה ו ב" לזיהוי ולאישור, שנושא הכרטיס התייצב כנדרש.שחררו אותנו למעצר בית גברים רבים לא חזרו לבתיהם .הם נלקחו לבית הסוהר למאסר מנהלי.משם הועברו לאנייה לכל מקום אפשרי

כל רכושם. לגבינו הלאם . התנהגות אנשי הביטחון הטילה אימה וחרדה לכל בני המשפחה . ביקורות תכופות של קציני צבא בבית בכל שעות היממה, גרמו לבהלה לכל המשפחה, נדודי שינה. הקצינים מחתימים אותנו בכל ביקור. הם הזהירו אותנו מלעשות כל מעשה "שטותי" שיתנקם בכל בני המשפחה.

ויהי בחצי אחד הלילות, באו שני קציני צבא מצריים, שמינה גמאל עבד לנאסר,נשיא מצרים דאז. הקצינים מסרו לנו בכתב (לאחי משה ולי) הוראה:" לאליהו דבח, עליך לעזוב את מצרים תוך 14 יום מתאריך הוראה זו".

לא יכולנו לצאת את מצריים בתאריכים שקבעו. "למזלנו" כל נתיבי הים ,האויר והיבשה ממצרים לא פעלו בעקבות המלחמה.

צער רב ובכי היו כל הזמן במשפחה. התחלתי פרק זה

בשמחת התקדמותי והתפתחותי שמיועדות לעלייתי ארצה. ואילו הסיום פחות טוב,כ אמור לעיל.נחמתי הייתה כי כל התכוננותי לטובה. כאמור "בקשו טוב יהיה טוב,אמן. הנה סימני הגאולה. הודו ל-ה' כי טוב ,כי לעולם חסדו.

היציאה ממצרים אל היעד-ארץ ישראל

כאמור,בעקבות המלחמה,כל הנתיבים להוביל מחוץ למתרים היו סגורים.לאחר הפסקת הנשק, הדרכים נפתחו. הסוכנות היהודית ,במשך שנים רבות ממנה כרטיסים עבור העולים ארצה באמצעות משרד נסיעות בשם "גרינברג". מספר המגורשים ממצרים היה רב מאוד.הם הופנו לצרפת,ליוון או לאיטליה.משפחתנו הופנתה לצרפת וכללה דודתי לטיפה, אנוכי אליהו דבח ואחי משה ורעייתו שושנה שנישאו תוך ימי המלחמה).הם התכוננו לעלות ארצה לאחר שיכינו את עצמם לכך, אבל חוקי המלחמה שלטו במצב ולא יכולנו לצרף את אחותי שרה בהיותה קטינה.

בצרפת, פעילי הסוכנות שיכנו אותנו במבנה תעשייתי גדול שהיה מיועד להריסה. חוליה ציונית של מתנדבים: מוריס דבח בן דודי היה מנהל העבודה,אשתו אסתר אחראית המטבח,יחד עם גיסתי שושנה ואחרות , אני, אחי משה ועוד מספר חברים שהתחלפו מדי פעם. עסקנו במנהלה ולסבלות. משפחות העולים שוכנו באולמות גדולים. חבלים שנמתחו מקיר לקיר תכו בסדינים שהיוו מחיצות ליצירת "חדרים". לפי גודל המשפחה הקצנו שטח. העברנו לכל משפחה ,"חדר" וציוד לינה . אין פרטיות. בחורי המנהלה עזרו למשפחות שסיימו את שהיתם בצרפת וכבר עולים ארצה, , בארגון הציוד שלהם ולהעמיסו על משאיות . אספנו את הציוד של המחנה והחזרנו אותו למחסנים,על מנת להחזירו שוב למשפחות הבאות. לאחר ניקוי יסודי של האולמות/חדרים. העבודה פיזית קשה ,שלא עסקנו בה במצרים, אבל עבדנו ברצון – שליחות קדושה למען ארץ ישראל.

יתר בני המשפחה: אבי סעד ז"ל בן אליהו דבח, אמי ז"ל אסתר בת מתתיהו רצון,אחותי תיבדל לחיים ארוכים שרה בת סעד דבח ואחי דוד עלו ביחד והגיעו ארצה בשנת 1964. הם נקלטו בעיר החדשה יבנה. אבי ,למרות גילו עבד במפעל ליצור מים. במשך הזמן אתי חלתה באי ספיקת כליות והצטרכה עזרה. השם הצלח בידי להעביר אותם לדירה מול דירתי ברמהל. כך נסגר המעגל .בשנות ילדותי לא זכיתי לחיות עם הורי וכעת התחברו בני המשפחה.

הפרק היפה והמתוק בחיי

31 באוקטובר 1961 נשאתי לאשה את אהובתי ויקירת לבי העלמה נחמה בת כבוד הרב זכריה לוי זצ"ל ובת חמותי המנוחה אסתר בת יוסף מנשה יהי זכרה ברוך. מהנישואים המבורכים התברכנו בהולדת בתנו היחידה לְטִיפָה" על שם דודתי/(אימי)ז"ל.

הקדוש ברוך הוא זיכה אותנו בחתן במעמד של בננו שלומי דבח . בחור טוב לב. אוהב ומכבד ישמרהו האל,אמן. כמו כן השם זיכה אותנו בארבעה נכדים .שני בנים חיילים ושתי בנות יפהפיות ישמור אותן השם ויברך אותן. אשתי נחמה האצילית, היא נחמתי שתחיה . היא שותפה אתי בכל הדרך הארוכה בכל המצבים במשך יובל שנות נישואינו ובעזרת השם עד מאה ועשרים.לה תודתי ואהבתי . אשת חייל שזוכה באופי אנושי,טובת לב באמונה שלמה בקדש ברוך הוא. השם יברכה וישמרה ויעזרה ויפארה ויעניק לה את ברכתו המיועדת לעבדיו הנאנים לו.

אשרינו וטוב חלקנו בארצנו שישמרהָ האל אדונינו. ואתם.. היו ברוכים.

תחי מדינת ישראל ועם ישראל חי,אמן יהי רצון .

הרב אליהו בן סעדיה דבח

רב קהילת היהודים הקראים

באשדוד

תמונה 2

תמונה 3

מילון

קהילת הקראים
היהודים הקראים שונים מהיהודים הרבניים בכך שהם אינם מקבלים את פרשנות חז"ל או כל סמכות רבנית למקרא (הנקראת בפי היהדות הרבנית "תורה שבעל פה"), והם מחויבים רק לדברי המקרא המפורשים בלבד

ציטוטים

”יש פסוק האומר מחשבות רבות בלב איש ועצת השם היא תקום“

הקשר הרב דורי