מאגר סיפורי מורשת

אוצר אנושי מתוכנית הקשר הרב-דורי

ממלחמה לתקומה

ליאור פורת וסבא צביקה
סבא צביקה בילדותו
סיפורו של סבא צביקה פורת

ארץ הולדתם של סבא רבא יוסף וסבתא רבתא סוניה

מולדובה היא אחת ממדינות מזרח אירופה. היא גובלת באוקראינה וברומניה. בעבר הייתה מחולקת בין רומניה לבין בריה"מ לשעבר.

סבא רבא יוסף פורת (פורמן)

ההיסטוריה המשפחתית של יוסף מתחילה בהולדתו באפריל שנת 1923 בעיירה ליפקני, בן שני להוריו: מרים והרשל/צבי פורמן. העיירה ליפקני הייתה אז בשליטת רומניה באותה עת תושבי העיירה היו ברובם יהודים. מספר חודשים לאחר לידתו, נפטר הרשל/צבי ומרים נותרה אלמנה, עם 2 ילדים קטנים : יוסף התינוק ואחיו בן ה-3 מאיר. אולם מרים הייתה אישה חזקה ולמרות שחייה היו קשים, היא הצליחה להתפרנס ולדאוג למזון, לחינוך ולקורת גג לה ולשני בניה. למזלה היא קיבלה עזרה ותמיכה גדולים מצד המשפחה. אולם, עזרת המשפחה לא ארכה זמן רב. אחיה ואחיותיה, כמו רבים מיהודי מזרח אירופה בתחילת שנות העשרים של המאה שעברה ולאחר המהפכה הקומוניסטית ברוסיה, עזבו בשנות העשרים של המאה ועשרים את בתיהם  ורכושם ונדדו (כמו מאות אלפים מיהודי אירופה), למערב אירופה ורבים מהם ליבשת אמריקה.

יוסף היה ילד נחמד וממושמע וגדל בבית ציוני. בבית דיברו בעיקר יידיש, אך הוא גם למד עברית כחניך בתנועת נוער השומר הצעיר והן בבית הספר היהודי שבעיירה ליפקני. בשנת 1940 גויס הנער יוסף בן ה-17 לצבא הרוסי (הצבא האדום) והוכשר כנהג משאית. זמן קצר לאחר מכן, כשהחלה מלחמת העולם השנייה, גורשו מרים ובנה מאיר מביתם וצורפו לשיירות היהודים בטרנסדניסטריה, שנקראו גם בפי האנשים : שיירות המוות. בשיירות אלו צעדו היהודים ומשפחותיהם בשלג ובכפור שבחורף האירופי כאשר את גופם עוטפים סמרטוטים ולרגליהם נעליים מרופטות ולפעמים גם יחפים. כמובן שמזון טרי לא היה ברשותם והם ניסו לבקש מעט מזון מהכפריים שלצדי הדרכים, אך לרוב הם סבלו מרעב קשה. לכן חלק מהאנשים ובמיוחד נשים וילדים, לא עמדו בתלאות הדרך ונפטרו. בנוסף, השוטרים הגויים (רומנים, לטבים, אוקראינים) אשר ליוו את השיירות, היו אכזריים במיוחד כלפי היהודים ועשו כל מאמץ על מנת למנוע מזון ושתייה וגם היו מכים באנשים ולעתים עד מוות. אלו שהצליחו לעמוד בתלאות המסעות פוזרו ונשלחו לגטאות עד סוף המלחמה, וגם שם עברו סבל רב.

סוניה קויפמן, סבתא רבתא של ליאור פורת

סוניה נולדה גם היא בעיירה ליפקני אשר בברית המועצות בשנת 1928,  בת שלישית לחווה ולישראל קויפמן. סוניה, הייתה ידועה ביופייה, מבין בנות משפחת קויפמן והייתה ילדה שובבה וחמודה. בתחילת המלחמה, כמו אנשי ליפקני האחרים, גורשו גם סוניה ומשפחתה לטרנסדניסטריה וגם הם עברו שבעת מדורי הגיהינום וסבל רב במסעות המוות ולאחר מכן בגטו. אביה, ישראל, לא עמד בתלאות ונפטר במהלך מסעות המוות. סוניה, אחיותיה ואימם חווה , הצליחו לשרוד את התופת ובסוף המלחמה חזרו לליפקני. בליפקני, פגשה סוניה את החייל יוסף, שאותו הכירה כילדה לפני המלחמה ובשנת 1946 הם התחתנו. מיד לאחר מכן ובזכות החינוך הציוני שהם קיבלו בנערותם (כחברים בתנועות נוער ציוניות), הם שאפו לעלות לארץ ישראל.

באותה התקופה לקראת תום מלחמת העולם השנייה, פעלו באירופה ארגונים ישראליים ויהודיים, שסייעו למאות אלפי היהודים שנותרו בחיים לעלות לארץ. הם העבירו אותם בדרכים לא דרכים שהיו מלווים בתלאות רבות, לנמלי מוצא שונים ומשם, בספינות מעפילים, לארץ ישראל. כך גם היה עם יוסף וסוניה. הם הועברו לנמל קטן ביוגוסלביה (מדינה שאינה קיימת כיום), לחוף הים האדריאטי. שם, המתינה להם ספינת מעפילים רעועה. הספינה הייתה גדושה הרבה מעל קיבולת הנוסעים המותרת לה, במאות מעפילים ניצולי שואה. היא היטלטלה בגלי הים התיכון במשך שבוע מייגע מאוד, עד שהגיעה לנמל חיפה. משם הועברו המעפילים ע"י הבריטים (ששלטו אז בארץ ישראל) למחנה מעצר בריטי בעתלית. הם שהו במחנה קרוב לשנה ושוחררו ממנו בתחילת 1947. משם, הם עברו לגור בחיפה.

בחיפה, נולד 9 ימים לפני קום המדינה צביקה (סבא של ליאור פורת). בזכות היותו נשוי ואב לילד, קיבל יוסף, שהיה כבר מגויס לצבא, דירה בשכונת עין הים שבכניסה לחיפה (ליד מערת אליהו הנביא). הדירה הייתה בת שני חדרים בבניין שננטש ע"י תושביו הערביים, שברחו כפליטים במהלך מלחמת השחרור, ללבנון. במלחמת השחרור (שפרצה באופן רשמי בחודש מאי 1948) שירת יוסף בבסיס חיל הים בחיפה בתפקיד נהג משאית. בין היתר, הוא השתתף במבצע מיוחד – ירידת השיירה הראשונה של חיל הים מחיפה לאילת מיד לאחר כיבושה (מרץ 1949). השיירה כללה בעיקר משאיות שהיו עמוסים בסירות, צריפים מפורקים וציוד, שהיו מיועדים להקמת בסיס חיל הים באילת. המסע החל בחיפה, דרך תל אביב ובאר שבע, ומשם לאילת בדרכי העפר בנגב. המסע היה הרפתקני, קשה ומייגע והסתיים לאחר כשבוע ימים.

3

בתמונות: יוסף בשיירה הראשונה שירדה להקים את בסיס חיל הים באילת – 1949

4

לאחר שחרורו מצה"ל, עבד זמן מה כפועל בניין

בתחילת שנות החמישים, התארגנו יחדיו אחיה ואחיותיה של אמו מרים (שכאמור עזבו את אירופה בשנות העשרים של המאה העשרים והגרו לארצות הברית), ורכשו מונית עבור יוסף, ושלחו אותה בהובלה ימית עד לנמל חיפה. הם ראו בכך כמאפיין חשוב לעזרת בני משפחתם שעברו את מוראות השואה. בנוסף לכך, הם היו שולחים מארה"ב מדי פעם, חבילות עם בגדים משומשים, כלים לבית וצעצועים לילדים.

בעקבות זה, עבר יוסף לעבוד כנהג מונית (בתחנת מוניות טקסי רכבת בחיפה) עד שנת 1957. בקיץ 1951 נולד ישראל (אחיו של סבא צביקה), תינוק ג'ינג'י חמוד ושובב. בשנת 1957, קיבל יוסף הצעה מחבר, לרדת לאילת ולעבוד כמנהל המטבח וחדר האוכל של הפועלים שעסקו באותה עת בכריית נחושת ממכרות הנחושת בתמנע. אגב, הם אותם מכרות הנחושת ששימשו את שלמה המלך לפני אלפי שנים לאותה המטרה. ואכן, יוסף ירד לאילת לבדו, עבד כאמור במטבח וחדר האוכל בתמנע ובמקביל, רכש וצייד דירה למשפחה. לאחר שנה, בחופש הגדול של 1958, ירדו גם סוניה והבנים לאילת לדירתם החדשה, שהייתה בקרבת בית החולים הראשון באילת. וצביקה וישראל החלו את לימודיהם בביה"ס היסודי הממלכתי היחידי שהיה באילת באותן שנים (עם שאול מופז וגידי גוב).

באותם ימים של סוף שנות החמישים ותחילת שנות השישים, ארכה הנסיעה לאילת ברכב פרטי/אוטובוס מבאר שבע לאילת, למעלה מ-6 שעות. ההטבה שניתנה אז לתושבי אילת הייתה שאפשר היה לעשות את הדרך בטיסה במטוסי הדקוטה שהיו אז בשירות אזרחי של חברת "ארקיע". לאחר כשנה וחצי בתמנע, עזב יוסף ופתח בשנת 1960 מעדנייה סמוך לרחוב הראשי של אילת. לאחר כשנה ומחצה, הוא מכר אותה ופתח מזנון ברחוב הראשי באילת (שד' התמרים). המזנון הפך עם השנים להיות נקודת מפגש החביבה על צעירי אילת.

6

7

את סיפורו של יוסף בחרנו לסיים בנקודה זו של תחילת שנות השישים של המאה העשרים. הסיבה לכך היא שלאחר המלחמה, הסבל, הרעב, העקירה מהבית, ועצם השואה והמלחמה והסבל שהם עברו,  עולים סוניה ויוסף לארץ ובונים פה את ביתם ומשפחתם עם לא מעט קשיים ובמאמץ לא קטן. מכאן ואילך, אפשר לראות תהליך של התייצבות במשפחה, הן מבחינת מגורים קבועים, מצב כלכלי שפיר ותחושה טובה, הממחישה את המוטו של סיפורנו: ממלחמה לתקומה.

נוסיף עוד כמה מילים על יוסף (שהלך לעולמו בחודש אוגוסט 1999) שהיו בו מספר תכונות מעניינות:

•איש חכם וטוב לב ובעל סבלנות מרובה. •גבר נאה וחסון, שקט ונעים הליכות. •דיבר 4 שפות: רוסית, רומנית, יידיש וכמובן עברית. ידע לפטפט מעט גם בשפות אחרות. •בעל חוש טכני מפותח ונהג לתקן בעצמו את התקלות בציוד בבית. סוניה, שהייתה עקרת בית כל שנותיה, הלכה לעולמה בשנת 2010.

קישור לסיפור: מגלות לחירות

הזוית האישית

לסבא תודה רבה שבאת לתכנית הקשר הרב דורי וביחד גילינו דברים חדשים שלא ידענו אחד על השני וגם על ההורים. נהניתי איתך מאוד ואני אמשיך לגלות עוד דברים. ואני אוהב אותך מאוד ואני באמת באמת שמח שבאת איתי ועברת איתי תקופה שגיליתי בה הרבה דברים על המשפחה שלא ידעתי.

מילון

טרנסניסטריה
שם שניתן במהלך מלחמת העולם השנייה לחבל ארץ בדרום מערב אוקראינה

ציטוטים

”המזנון של סבא יוסף הפך עם השנים להיות נקודת מפגש החביבה על צעירי אילת.“

הקשר הרב דורי