מאגר סיפורי מורשת

במשפחת ללנה זוג הורים לארבעה ילדים בחורף בשכונת התקווה בתל אביב, זהו הערב בו מדליקים את הנר השלישי של חנוכה, אך הנרות כבר כבו. אחי ואני שוכבים במיטה מפוחדים בזמן שהקליעים שורקים ומאירים את השמיים, קול השריקות שמפלח את האוויר רק הולך ומתגבר ואימנו מנסה להרגיע אותנו.

"אל תפחדו", היא אומרת ומלטפת את ראשינו נרגשת ומפוחדת בעצמה …ולפתע נשמע רעש מחוץ לחדר. אמא פתחה את הדלת והציצה החוצה בכדי לוודא מה מקור הרעש וגילתה אדם שפוף ומפוחד מולה "מי אתה?  שאלה, מה אתה רוצה?" צעקה לעומתו. "אני מתנצל גברתי אך אולי תועילי בטובך לארח אותי בביתך?" הוא נכנס ומנסה להסביר: "אני חבר בהגנה והייתי אמור להגיע לעמדה, אבל אין באפשרותי להגיע הלילה… קשה מאוד… ".  אמא שוב מציצה מבעד לדלת וצועקת מתוך פחד: "הם מגיעים!", האספסוף הערבי מכפר סלמה  (כיום כפר שלם) הגיעו בצעקות "אללה ואכבר" ו-"איטבח אל- יהוד". אבא קפץ על רגליו, לבש את מכנסיו מעל לכתונת הלילה שלו, אחז באחי הקטן משה ורץ החוצה בבהלה. אמי לקחה את אחותי, את אחי ואותי וכולנו נסנו על נפשנו. עברנו מעל גדרות מחצר לחצר עד שהגענו אל הרחוב הראשי שהיה הומה אדם.

צעקות ובכי התינוקות מילאו את החלל. רצנו מבלי לדעת לאן נגיע עד שלבסוף נקלענו אל בית הקפה של "בן – טובים" שבו כולם התאספו. הזקנים והחולים ישבו על הכסאות והנשים והילדים על הריצפה. כולנו רצינו לצאת מהשכונה בכדי להגיע לתל אביב אך הבריטים חסמו את גשר המעבר עם אחד מהטנקים שלהם על מנת שלא נברח.

לפתע נשמע קול צפירת אמבולנס מעבר לטנק, הבריטים פינו את המעבר לאמבולנס והוא שעט קדימה בפראות. באמבולנס ישבו לוחמי אצ"ל בצפיפות חמושים ברימונים שהחביאו מתחת לבגדיהם, הם ירדו מהאמבולנס, רדפו אחרי הערבים וזרקו לעברם את הרימונים, חלק מהערבים נהרגו, חלקם נפצעו וחלקם הצליחו לברוח. בידי אלו שנהרגו ע"י חברי האצ"ל נמצאו סכינים ושקים בכדי לבזוז שלל מהיהודים.

הגענו עם אמא לביתו של אחיה ברחוב נווה שאנן בתל אביב והיא לא הצליחה להירדם מדאגה לאבא ולאחי הצעיר משה. היא רצה לשכונה והגיעה הביתה, שם פגשה את אבא ואת אחי וההתרגשות הייתה רבה. לרבים מתושבי השכונה לא היה לאן לברוח והם פרצו את דלתות בית "שלטיאל " שברחוב לווינסקי בתל אביב.

האנדרולומוסיה חגגה, ילדים בכו והאמהות דאגו, בית החולים התמלא בפצועים. תושבי תל אביב הוקפו באספסוף ערבי באבו- כביר שירו ללא הפסק על העיר הצעירה. באותו היום לא חזרנו הביתה ולמחרת אבי לקח את אחי יוסי ואותי לחפש מחסה עד שיחלוף זעם. הלכנו ברגל כמה קילומטרים עד לרחוב דיזנגוף 6, היינו עייפים, רעבים ותשושים ואבא עישן סיגריות ללא הרף.

ישבנו על הגדר וגברת בשם לילי פלטשר ירדה לקנות עיתון, היא ראתה את אבי ושאלה אותו: "אדוני אפשר לעזור לך?", הוא נשך את שפתיו כדי שלא לבכות הדאגה לשלומינו היתה רבה. הגברת לקחה אותו אל גג הבניין שבו היא גרה ושאלה אותו: "חדר הכביסה יעזור לך?". הוא הודה לה עד מאוד, חזר והביא את אמא, אחותי ואחי הקטן עם מזרנים, כלים ובגדים. חיינו בחדר הכביסה למשך שמונה חודשים לערך. כל השכנים עזרו לנו, אהבו והעריצו את אמא שלנו שהייתה אישה מקסימה.

כל ארצות ערב התאחדו ויצאו למלחמה כדי לעזור לפלסטינים. למצרים היו מטוסים והם הפציצו בתחנה המרכזית הישנה של תל אביב. כתוצאה מההפצצות היו הרבה נפגעים, הרוגים ופצועים, ובית החולים היה מלא עד אפס מקום. בכדי לעזור לצוות בית החולים זוכרת אני שנסע רכב מצויד ברמקול ברחובות העיר וביקש להגיע לבית החולים כדי לתרום דם ולהתנדב לעזור בבית החולים. בנוסף לכך, כתוצאה מההפצצות ומהמלחמה שהגיעה למרכז תל אביב, החלטנו לחזור לשכונה הקודמת לבית שבו גרנו.

הזוית האישית

רבקה מספרת: "כשנזכרת באירועים שהתרחשו בעבר עוברת בי צמרמורת בעקבות החוויות הלא נעימות שעברנו.

אתי מספרת: "תמיד מרגש לשמוע את סיפורי הילדות של אמא, מבקשת להודות מקרב לב לאחותה הגדולה, מזל קמנשטר, שעזרה בכתיבת הזכרונות.