מאגר סיפורי מורשת

שמי רוחלה כצנלסון .

 

בפרוץ מלחמת השחרור הייתי נערה  בת 14. גרתי בקבוצת דגניה א', יחד עם משפחתי: אבא שלי חיים ברקוביץ, אימא שלי צילה, אחי הבכור גבי ואחותי יהודית. בתאריך 27.11.1947 הוחלט באומות המאוחדות על הקמת מדינת ישראל. הערבים בארץ ובמדינות ערב השכנות, לא קיבלו את החלטת האומות והקרבות בארץ החלו.  הארץ הייתה תחת שלטון בריטי המנדט הבריטי. 

 

בתאריך 14  למאי ה באייר תש"ח הכריז בן גוריון על הקמת המדינה היהודית, והבריטים עזבו את הארץ בתאריך 15.5.1948. אני זוכרת, היה זה יום שבת, ב- 15.5.48 . הערבים בסוריה התחילו לירות על יישובי עמק הירדן. בדגניה כבר כמה חודשים התכוננו למלחמה. הכינו את המקלטים, חפרו תעלות בכל דגניה, כדי שילכו בתעלות ולא יפגעו. כל ילד ומבוגר ידע בדיוק  לאיזה מקלט עליו להגיע. אנחנו ילדי בית הספר היינו יחד במקלט  עם המטפלות, גם ישנו במקלט. ההורים לא היו אתנו. בתאריך ה – 18.5 יום שלישי, ההפגזה על דגניה הייתה קשה והוחלט שאת כל הילדים והאנשים שלא לחמו צריך לפנות מדגניה. רצנו ליד בית הספר,  שם חכתה לנו מכונית משא, עלינו עליה ונסענו לחיפה. כל ילדי עמק הירדן פונו לחיפה.   

 

הסורים שישבו ברמת הגולן ירדו עם טנקים משוריינים וחיל רגלים והתקדמו לעבר צמח שהיה כפר ערבי. משם המשיכו להתקדם לכוון דגניה. הטנק הראשון נסע וכשעבר ליד תעלת הקשר, החברים שישבו בתעלה זרקו עליו בקבוקים עם חמר דליק שקוראים לו בקבוק מולוטוב. הבקבוק התפוצץ  על הטנק, הטנק החל לבעור על אנשיו, כשהטנקים האחרים בשיירה ראו את הטנק בוער הם הסתובבו ונסוגו לאחור. הטנק היום נראה כצעצוע, אז הוא היה מאיים מאד. בזמן זה הנסיגה של הצבא הסורי החלה. מסביב לדגניה היו עמדות שמירה חפורות באדמה ותעלות שקישרו ביניהן.

 

בכל עמדה היו חברים לוחמים ונערים ונערות בני 17 היו הקשרים בין המפקדה לעמדה. אחותי יהודית הייתה קשרית בעמדה הקדמית מול צמח, שמכיוונה הגיעו החיילים הסורים. דרך אשנב הירי נכנס פגז סורי, פגע ביהודית ובאורי והרג אותם במקום. יחד עם יהודית נהרגו עוד 7 חברים מדגניה. ביום רביעי הגיעה אימא שלי (סבתא רבתא צילה) לחיפה. שמחתי מאד לבואה, היא חיבקה אותי וסיפרה לי שיהודית נהרגה במלחמה. הייתי מאד עצובה ובכיתי כי אהבתי והערצתי אותה מאוד מאוד ולא ידעתי איך אוכל להסתדר בלעדיה.      

 

היינו מספר חודשים בחיפה. הלכנו לבית הספר, הכרנו ילדים שכנים וטיילנו באזור. זאת הייתה הפעם הראשונה שגרנו כל הילדים ביחד ולא עם ההורים כפי שנהוג בדגניה. זה היה חדש לנו ואפילו גם משמח. הגעגועים לדגניה בחודש יוני הוכרזה בארץ הפוגה בכל אזורי הקרבות והתבשרנו שאנחנו נוסעים לבקר בדגניה. ההתרגשות הייתה עצומה. כולנו ישבנו באוטובוס והסתכלנו דרך החלונות, מי יראה את ים כנרת לראשונה מעל הרי פורייה. לבוא לדגניה הייתה שמחה מהולה בעצב.

 

דגניה הייתה פגועה מאוד מהמלחמה, כמעט לא היה בית שלא ניפגע, אבל העצב הגדול שלי היה לדעת שאחותי האהובה אבדה לי לתמיד.הנצחת אחותיהנצחתי את שמה כאשר נולדה לי בתי הגדולה וקראתי לה יהודית על שמה של אחותי. החברות בין שתי בנותיי יהודית ויעל מרגשת אותי. אשריהן שזכו. מידי שנה ביום הזיכרון לחללי צה"ל, מתכנסת כל משפחתי – ילדיי ונכדי לטקס הזיכרון הממלכתי בבית הקברות בדגניה. כל נכד שם פרח על קיברה של יהודית. בסוף הטקס כולם שרים את התקווה. אחר כך המשפחה הולכת לחדר הזיכרון בדגניה, שם תלויות תמונות של כל הלוחמים במלחמות ישראל, חברי דגניה.

 

משוב אביה:

"היה לי כיף לעבוד עם סבתא, ללמד אותה קצת על המחשב,וללמוד ממנה על דגניה במלחמת השחרור ועל ספורה של יהודית.

 

משוב של סבתא:

"שמחתי להיענות לבקשתו של אביה להשתתף איתו בתכנית קשר רב דורי. בחרנו את הסיפור ביחד. שמחתי לקשב של אביה ואני מרגישה שהסיפור נחרט בזיכרונו ובליבו.

 

דגניה א': "דגניה א', היא קבוצת התיישבות הנמצאת בקצהו הדרומי של ים כנרת, כעשרה ק"מ מדרום לטבריה, בתחום המועצה האזורית עמק הירדן. בהיותה הקבוצה הראשונה ואב הטיפוס לדגם ההתיישבות הנקרא כיום קיבוץ, נודעה דגניה כ"אם הקבוצות" ומאוחר יותר כ"אם הקבוצות והקיבוצים"‏. מקור השם דגניה הוא בחמשת מיני הדגנים הגדלים בישראל".

 

תכנית הקשר הרב דורי, תשע"ו, 2015

מורה מובילה לביה צנגוט  

מדריכה יישובית איילת שחק