מאגר סיפורי מורשת

אני שרה גורן לבית משפחת יוחנן. אמא לשתי בנות, טל עידית ואשל מיטל וסבתא לשישה נכדים. גרה במושב עזריה במועצה אזורית גזר 41 שנים. נשואה למיכאל גורן בן עמוס ומזל גואטה. אמא שלי מרים -אלטון בת מכלוף ומתנה ברי ואבא שלי סלים בן אברהם ושרה יוחנן.

נולדתי בשנת 1952 בבית החולים אסף הרופא בארץ ישראל. סיפור החיים שלי משתלב עם התפתחות המדינה מימיה הראשונים, שהוא מימוש החלום והחזון של דוד בן-גוריון, שהכריז על הקמת המדינה והיה גם ראש הממשלה הראשון של המדינה שאמר "מולדת אי אפשר לקנות בכסף או לכבוש בחרב. צריך אתה ליצור אותה בזעת אפך"אבל אני צריכה לספר את הסיפור מההתחלה, ואת הרקע המשפחתי שהתחיל  בסוף המאה  התשע עשרה.

סבא שלי אברהם יוחנן נולד בעיראק בשנות ה-80 של המאה ה-19.בבגרותו הוא התחתן עם אשתו שרה הקים משפחה ונולדו לו שני ילדים בן ובת. הם ניהלו חיים שגרתיים עד שפרצה מלחמת העולם הראשונה בשנת 1914למלחמה הזאת קראו מלחמת עולם כיוון שהיא התנהלה בהרבה חזיתות בעולם.

הסיפור שלנו מתנהל בחזית עיראק כאשר הבריטים תקפו את הצבא של האימפריה העותומאנית (תורכיה) בנובמבר 1914 בעיראק. במהלך התקופה הראשונה במשך יותר משנה הבריטים התקדמו לתוך  עיראק בהצלחה. בדצמבר 1915 נכנעו הבריטים ללא תנאי עם עשרות אלפי הרוגים ושבויים. הבריטים חידשו את ההתקפה בדצמבר 1916.

הכוחות העותומנים שאיבדו הרבה חיילים גייסו את הצעירים   תושבי המדינה ושילבו אותם בכוחות הלוחמים, וביניהם  היה גם סבא אברהם יוחנן שגויס למלחמה בשנת  1916. בבית נשארו אשתו שרה  ושני ילדים. במהלך המלחמה סבא אברהם נפל בשבי הבריטים ונשלח למחנה שבויים בסינגפור. רק לאחר שלוש שנים קשות בשבי ולאחר שהסתיימה המלחמה בניצחון הבריטים חזר לעיראק למציאות קשה אכזרית ולא צפויה.

כאשר גוייס למלחמה הוא השאיר בבית את אשתו שרה ושני ילדים, אך לא ידע שאשתו נמצאת בתחילת ההיריון השלישי שלה, ואת התינוק סלים שהוא אבא שלי ילדה בשנת 1916 כשהיא  לבדה ללא שום ידיעה ואות חיים מבעלה. סבתא שרה נשארה להתמודד לבד עם שלשה ילדים קטנים. המשפחה המורחבת עזרה ואת הבנים שלחו למשפחות הדודים. אבא שלי סלים נשלח לבית משפחת יונה יוחנן, אח של סבא אברהם.

סבתא שרה נשארה עם הבת ושתיהן נדדו והתארחו בין קרובי המשפחה אך לא שרדו את התלאות  הרבות ושתיהן לא החזיקו מעמד ומתו מרוב צער דאגות ורעב. סבא אברהם חזר לעיר הולדתו ארביל לאחר שלוש שנים במצב בריאותי קשה, למציאות קשה ואכזרית אך התעשת מהר והתחתן בשנית עם סבתא שבע ,אסף את שני בניו עזרא וסלים והוליד עוד שישה ילדים-רימה, יוחנן, לאה, מלכה, סלימה, ודני.

 

 

 

אבא שלי סלים היה תלמיד חרוץ וגם פעיל חברתית. נבחר למועצת התלמידים של בית הספר ולאחר מכן גם פעיל בתנועה הציונית. הוא עבד במסחר ואף נסע במסגרת עבודתו בין ערי המדינה לבגדאד, בצרה, מוסול ועוד ערים נוספות ובמסגרת עבודתו הכיר את רוב הקהילה היהודית בערים השונות.

 

במסגרת פעילותו בתנועה הציונית, הוא וכמה חברים מהתנועה הגיעו לארץ ישראל שנשלטה על ידי הבריטים. תקופת שהותם של הבריטים בארץ ישראל  נקראת המנדט הבריטי. במסגרת החוקים של המנדט הבריטי הם אסרו על היהודים לעלות ולהתיישב בארץ ישראל.

מדיניות זו נקראת הספר הלבן. כאשר אבי וחבריו הגיעו לחופי ארץ ישראל הם נתפסו ע"י חיילי הצבא הבריטי ונשלחו למעצר בכלא עכו. לאחר זמן מה שיחררו אותם ושלחו אותם בספינה לעיראק בליווי ספינה בריטית שליוותה אותם  עד שחצו את המים הטריטוריאלים של ארץ ישראל. ואז נגנז הרעיון של עליה בדרך הזאת לארץ ישראל.

אבא שלי סלים התחתן בשנת 1940 עם מרים-אלטון בת למתנה ומכלוף לבית משפחת ברי והם הולידו בעיראק בעיר ארביל שלושה ילדים: אבנר, שושנה וויצמן.

 

 

נשים יהודיות מעיר הולדתה של אימי לא למדו בבית ספר. הן למדו בבית את המקצועות הנחוצים לניהול משק הבית, תפירה בישול וריקמה. אימי מרים הייתה תופרת אך לא עבדה מחוץ לבית. החל משנת 1932 כאשר המנדט הבריטי הסתיים בעיראק והמדינה זכתה בעצמאות, הייתה תקופה של חוסר יציבות שלטונית בעיראק, ובתקופה הזו הייתה השפעה של המפלגה הנאצית על אישי הממשל. הם הפיצו חומרי תעמולה ואף פרסמו את הספר  שכתב היטלר "מיין קאמפף". במהלך שנים האלה המוסדות התנכלו ליהודים, הגבילו אותם ופיטרו אותם ממקומות העבודה. המצב החמיר עד להקצנה  ב-1 בחודש יוני 1941 כשהתחילו אירועי פרעות ביהודים. פרעות אלו נקראו בשם  "פרהוד".

המון מוסלמים מוסתים בחסות החיילים והשוטרים התנפלו על היהודים ברחובות, בבתיהם ובחנויות שלהם הרגו אותם ושדדו את רכושם ואף חיללו ספרי קודש בבתי הכנסת. הטבח התרחש ביומיים שבין סוף השלטון העצמאי בעיראק לבין כניסת הצבא הבריטי  והתחלת המנדט הבריטי בעיראק.

 

במהלך שנת 1941 שנת הפרעות אימי מרים הייתה בהריון וילדה את אחי הבכור אבנר. במשך שנות חייהם בעיראק  אבי ומשפחתו עקבו אחר הפעילות הציונית ברחבי העולם ועד הקמת מדינת ישראל. בשנת 1951 עם  גלי העלייה מעיראק לארץ ישראל עלו כל בני משפחתה של אימי ובני ביתם. וכל בני משפחת אברהם ושבע יוחנן.

היהודים עלו לארץ בחיפזון עם מטען אישי קטן, מספר מזוודות שהכילו בגדים בלבד. אך לצד הבגדים אבי הביא גם  את ספרי -התפילה ואת ההגדה של פסח. אני זוכרת את מהלך ליל הסדר בשנות ילדותי כאשר אבי קרא מספר ההגדה שהביא מעיראק. ההגדה הייתה מאוד מיוחדת וכל פיסקה כתובה פעמיים. פעם בעברית ופעם בערבית כאשר האותיות כתובות בכתב עברי. לאחר הרבה שנים הוא נתן אותה לאח שלי ויצמן שגר בלונדון והיא שמורה שם ובשימוש בכל חגי הפסח.

 

בני משפחתי התגוררו באוהל במעברה לצד משפחות נוספות שעלו מעיראק. אני נולדתי למשפחתי בשנת 1952 בבית החולים אסף הרופא. כולנו גרנו באוהל כארבע שנים. בשנים הראשונות להקמת המדינה הגיעו עולים רבים מהרבה ארצות, מהמזרח ומהמערב מאסיה מאירופה ומאפריקה, ולא היו מספיק בתים בנויים במדינה. הממשלה נאלצה להקים מחנות זמניים מאוהלים כדי שלכל עשרות ומאות אלפי העולים שהגיעו  והמשיכו להגיע לארץ ישראל יהיה איפה לגור.

המחנה הזמני שהוא המעברה, היה שטח מגודר של אדמה חשופה ובתוכו שורות ארוכות של אוהלים מבד. השנים הראשונות של הקמת המדינה נקראו תקופת הצנע כי לא היו מספיק מצרכי מזון שאפשר לקנות בחנויות. התושבים קיבלו תלושי מזון ופנקס עם נקודות לפי גודל המשפחה והלכו לחנויות מיוחדות באזור המגורים שלהם וקיבלו את מצרכי המזון שהוקצבו להם. באוהלי המעברה לא היה חשמל ולא היו מים זורמים והיה צורך ללכת מרחק רב ולהביא מים בדליים  לשימוש המשפחה.

בהדרגה  הממשלה התחילה לבנות בתים בערים שמסביב למעברות. המעברה שלנו הייתה קרובה לעיר רמת גן וכאשר בנו שם בתים שנקראו באותה תקופה שיכונים גם אני ובני משפחתי עברנו לגור בשיכון ברמת גן ושם נולדה אחותי הקטנה רונית.

כאשר עברנו לגור ברמת גן לא היו מספיק בתי ספר וגני ילדים. אני למדתי בצריפים ובמבנים זמניים. כשעליתי לכיתה ג' הסתיימה בנייתו של בית הספר היסודי נטעים. הבניין היה גדול וחדש אך לא הספיק לכל התלמידים החדשים שהגיעו לעיר, ובמשך  שנה שלמה הכיתה שלי למדה במשמרת שנייה. שעות הלימודים היו משעה 12 ועד 4 אחר הצהריים.

באותה השנה 1961 היה אירוע מאוד חשוב ומיוחד. המדינה העמידה למשפט את צורר היהודים הנאצי אדולף אייכמן שנלכד בארגנטינה. כאשר הלכנו לבית הספר בצהריים כמעט ולא נראו אנשים ברחוב, ומכל הבתים שמענו את  שידורי הרדיו ששידרו את  המשפט בשידור ישיר. באותה התקופה לא הייתה טלוויזיה ואנו כילדים שיחקנו הרבה מחוץ לבית במשחקים מגוונים, משחקי כדור, גומי, קלאס, חמש אבנים, מחבואים וחבל. 

ברחבי העיר רמת גן פעלו  תנועות נוער שונות, הצופים, בני עקיבא והנוער העובד. בשכונה שלי פעלה תנועת הנוער העובד והלומד בהדרכתם של סטודנטים מסמינר הקיבוצים, ואני הצטרפתי לקן השכונתי של התנועה. הייתה לנו חולצה כחולה עם שרוך אדום והשתתפנו בפעילויות רבות ומגוונות, משחקי כדורסל ,דרמה, ריקודי עם, לימודי תווים ונגינה בחלילית. השתתפנו בא"ש לילה ויצאנו לטיולים. פעם בשבוע ישבנו בקבוצות לפעולה לפי שכבת הכיתה ושוחחנו על הנושאים החשובים שהיו בארץ ובעולם.

בחופש הגדול של סוף כיתה ח' יצאנו למחנה עבודה למשך שבועיים בקיבוץ יפתח בצפון הארץ ועזרנו בכל העבודות הנדרשות ובעיקר במיון תפוחים. 

כשהייתי בתיכון בכיתה ט' פרצה מלחמת  ששת הימים. בני הנוער  ותלמידי התיכון התגייסו לעזרה במקום הגברים שגויסו למילואים. הכיתה שלי עזרה בחלוקה ובמיון הדואר בעיר.

בשנת 1968 בהיותי בכיתה י"א התקיימה אולימפיאדת הנכים בעיר רמת גן לרגל חגיגות ה-20 למדינת ישראל. המשתתפים  שוכנו בכפר המכבייה ברמת גן ובמלון רמת אביב. רוב התחרויות התקיימו במרכז הספורט לנכים  של איל"ן -מרכז ספיבק  ברמת גן. ואנו שכבת י"א בתיכון היינו במחיצת  הספורטאים במשך שהותם בעיר  ועזרנו מבחינה טכנית וחברתית. אני עזרתי לספורטאים שהתאמנו במשחקי טניס  שולחן.

לאחר סיום הלימודים בתיכון התגייסתי לצה"ל בשנת 1971. ולאחר קורס ארוך הוצבתי בחטיבת שריון בסיני במשרדי הקשר.

 

 

 המעבר מהעיר למושב היה קשה בשנים הראשונות. לכל סוגי ההתיישבות יש יתרונות וחסרונות. סגנון החיים היה חדש בשבילי והתרגלתי בהדרגה.

תשע"ו