מאגר סיפורי מורשת

מקור המשפחה מצד סבא שלי (אבא של אמא שלי) הוא בתלמידי הגאון מוילנה שעלו ארצה בשליחותו בשנת 1808 כדי להתחיל ליישב את ארץ ישראל. הם התיישבו בצפת אך אחרי זמן לא רב עברו לירושלים בגלל רעש אדמה שאירע בצפת. רבי יצחק מחסלביץ' היה אחד מהתלמידים האלה וממנו משתרשרת המשפחה שלי. בנו היה משה חשין נכדו היה יעקב חשין (שנקרא בפי כל סופר – מכיוון שהיה סופר סת"ם) ונינתו הייתה נחמה וולפסון. בתה של נחמה הייתה הניה בנזימן ובנה של הניה היה יוסף בנזימן, הסבא רבא שלי ואביו של סבי.

המשפחה לדורותיה התגוררה ברובע היהודי שבעיר העתיקה שבירושלים ונמנתה עם ראשי הקהילה היהודית שחיה בעיר באותה תקופה. לאחר מכן, בדור של נחמה וולפסון, נמנו ראשי המשפחה עם מנהיגי הקהילה שבנו את השכונות הראשונות מחוץ לחומות ובהן שכונת מאה שערים שם התגוררה המשפחה שני דורות. האוכלוסיה שהתגוררה במאה שערים, ובתוכה הדורות הראשונים של משפחתי, נקראת בתולדות ארץ ישראל: "היישוב הישן".

סבי, עוזי בנזימן, הוא בנם של יוסף ואסתר בנזימן (זיכרונם לברכה) והוא נישא לסבתי חגית בנזימן (לבית אטר) בתקופת ההמתנה שקדמה למלחמת ששת הימים ובה אנו בוחרים לגולל את סיפור המשפחה שלנו.

אך לפני כן, כמה מלים על סבתי, חגית. היא צאצאית של חיים כהן מהעיירה אורלה שברוסיה הלבנה שנולד בשנת 1850, נישא בגיל 13 למלכה בש, שהיתה מבוגרת ממנו בשלוש שנים, והפך לאב תשעה חודשים לאחר נישואיו. נולדו להם חמישה בנים ושתי בנות. חיים כהן היה לאיש עסקים גדול שהתמחה בסחר נפט. עסקיו התפרשו על פני ארצות רבות ובמסעותיו הגיע גם לארץ ישראל שבה עסק, בין השאר, בגאולת הארץ (רכישת קרקעות מערבים) ותרם להקמת בית הספר תחכמוני ביפו והקים את שכונת מקור חיים בירושלים.

רחל, אחת מבנותיהם של חיים ומלכה כהן, נישאה לדויד אטינגר והם וילדיהם עלו לארץ ישראל בשנת 1924 והתיישבו בחיפה. דויד אטינגר השתלב בעסקי חותנו והקים בחיפה מאגרי נפט, ניהל את בית החרושת "עלית" ופעל גם בתחום הרוח והתרבות. בין השאר חיבר את הספר "שפתנו במראות" שהיה המילון העברי המצויר הראשון שסייע ליהודי הארץ להתוודע אל השפה העברית.

משה, אחד מילדיהם של רחל ודויד אטינגר, הוא הסבא-רבא שלי. הוא אביה של סבתי, חגית. הוא שינה את שם משפחתו מאטינגר לאטר – החלטה הממחישה את זיקתו החזקה לשפה העברית (אטר מופיע בתנ"ך – אחד מגולי בבל בתקופת נחמיה ששבו לירושלים). לצד היותו כלכלן ועיתונאי, עסק משה אטר בתרגום (בין השאר תרגם את שיריו של המשורר הגרמני רילקה), בחקר מוצאן של לשונות, ובהגות. הוא הקים את קל"ע – קרן הלשון העברית על שם דויד אטינגר – ששמה לה למטרה להיאבק בהתפשטות הלעז לתוך השפה העברית ולחנך לכתיב והיגוי נכון. משה אטר נישא לחווה בוקסבאום הסבתא-רבתא שלי שעלתה ארצה מגרמניה בשנת 1934. סבה, אברהם בוקסבאום, היה רב עיר בהונגריה ונמנה עם ראשי ציבור יהודים שהואשמו באפית מצות מדמה של נערה נוצריה, במשפט שנודע בהיסטוריה של עם ישראל כמשפט טיסה-אסלר (1882). הנאשמים זוכו. בעת ישיבתו בכלא תרגם הרב אברהם בוקסבאום להונגרית את מגילת אסתר ואת ההגדה של פסח. הוריה של חווה, חיים ובלומה בוקסבאום ואחותה, נטי, נספו בשואה. אחיה, משה (מוי), עלה לארץ ישראל בהיותו בן 16 אך חזר לגרמניה בשנת 1955/6 והתפרסם בה כשחקן תיאטרון וקולנוע.

סבתי חגית, בתם של חוה ומשה אטר, התגוררה בצעירותה ברמת גן. לאחר שירותה הצבאי עברה לירושלים, למדה פסיכולוגיה באוניברסיטה העברית, השלימה שלושה תארים והתמחתה במבחני אישיות. היא לימדה תחום זה במחלקה לפסיכולוגיה במשך שנים רבות ובחלק מהתקופה היתה גם ראש המגמה לייעוץ חינוכי בבית הספר לחינוך באוניברסיטה.

במקביל לעיסוקה המקצועי, כתבה סבתי למעלה מעשרים ספרי ילדים מחורזים שבהם היא מייצגת את עולמו של הילד. בשנת 2015 יצא לאור נוסח עברי חדש שכתבה לכל משלי קרילוב.

הסיפור מתחיל כשבוע לפני פרוץ מלחמת ששת הימים. התחושה בישראל היא של איום חמור על עצם קיום המדינה בגלל התגרותו של נשיא מצרים באותו הזמן, ג'מאל עבד אל נאצר, שאליו הצטרפו כל מדינות ערב. נאצר חסם את נתיב השייט לאילת באזור שארם אל שייח, בכניסה למפרץ שלמה; זה הנתיב שדרכו ספינות היו מגיעות לאילת. בנוסף על כך, הוא קידם את הצבא המצרי ממעמקי סיני אל עבר הגבול עם ישראל בנגב .

שני המהלכים האלה היו הפרה בוטה של הסכמים בינלאומיים שהיו בין מצרים לישראל ולאו"ם שהושגו תשע שני קודם לכן כתוצאה ממבצע קדש (1956), והם חלק מהסכסוך הישראלי-ערבי הנמשך מאז ראשית הציונות.

במאי 1967, אפפה את המדינה אווירת חירום חריפה ביותר בגלל שלהתגרויות של נאצר ולאיומיו לפלוש לתוך גבולותיה הצטרפו כל שכנותיה הערביות של ישראל וגם מדינות מוסלמיות רחוקות. תחנות הרדיו שידרו מידי יום איומים וקריאות קרב מכל רחבי העולם הערבי שהודיעו לאזרחי ישראל שהנה הגיע היום לנקמת הערבים על חרפת התבוסה שספגו ב-1948, בעצם הקמת של מדינת ישראל ובניצחונה עליהם במלחמת השחרור.

באווירה הקשה הזו, עמדה להיערך חתונתם המתוכננת של סבי וסבתי. סבי היה מגויס באותו הזמן בחטיבת ירושלים (חטיבה 16) וסבתי נותרה לבד בדירה שהם רכשו לקראת חתונתם בשכונת בית הכרם בירושלים.

לקראת החתונה, שוחרר סבי מגדוד המילואים שלו ליומיים והחתונה אכן נערכה. אבל, למרות שמחת בני הזוג ומשפחותיהם, אווירת המשבר ששררה במדינה, לא פסחה על הטקס. למעשה, רק חלק מהמוזמנים הגיעו כי הגברים היו כולם מגויסים ובהם גם אחיה של סבתי, גיסה (בעלה של אחותה), ובני משפחה אחרים.

למחרת החתונה, היה על סבי לחזור לגדוד המילואים שלו וסבתי חזרה לעבודתה כפסיכולוגית בתחנה לבריאות הנפש בירושלים.

בצאתו של סבי מדירתם החדשה, הרגיע את סבתי ואמר לה שאין לה מה לדאוג לו משום שהגדוד שלו מוצב מול ארמון הנציב בירושלים, מקום משכן נציגות האו"ם בישראל, ואין כמעט סבירות שבאזור זה יתפתחו קרבות (מכיוון שהאו"ם שוכן שם) אבל בפועל, דווקא שם התחילו הקרבות הראשונים בין צה"ל לצבא הירדני ("הלגיון הערבי").

ביום פרוץ המלחמה, ב- 5 ביוני 1967, החליט חוסיין, מלך ירדן דאז, להצטרף למצרים ולסוריה שבאותו בוקר מצאו את עצמם במלחמה מלאה מול מדינת ישראל. לאחר מספר שבועות של המתנה ושל מאמצים דיפלומטיים מצד האו"ם ומצד ארצות העולם, עמד הנשיא המצרי בסירובו להסיג את צבאו מגבול ישראל ולבטל את המצור שהטיל על מפרץ שלמה.

ישראל ראתה בכך הכרזת מלחמה והפעילה את זכות ההגנה העצמית שלה והתקיפה באותו בוקר את שדות התעופה הצבאיים של מצרים ושל סוריה.

זה היה מבצע צבאי מפתיע ונועז, ששיתק בתוך שעות ספורות את היכולת ההתקפית של צבאות שתי המדינות האלה. נאצר הטעה את המלך חוסיין ועודד אותו לתקוף את ישראל כשהוא מספר לו כזבים שצבא מצרים נוחל הצלחות עצומות מול צה"ל. חוסיין התפתה והתחיל להפגיז את ירושלים ולפגוע ללא הבחנה באוכלוסייתה האזרחית. המהלך הקרקעי הראשון שביצע הצבא הירדני היה כיבוש ארמון הנציב.

וכך, בבוקר ה-5 ביוני 67', שומעת סבתי ברדיו שהזירה שבה נמצא בעלה הטרי עם גדודו היא שדה קרב פעיל שאף נכבש על ידי האויב. מובן שלדאגתה לא היה גבול. מה שהיא לא ידעה הוא שבאותו בוקר קיבל סבי פקודה לעבור מגדודו, שחנה אכן מול ארמון הנציב, למטה החטיבה במחנה שנלר, שנמצא בצד השני של העיר, כדי לסייע בעריכת הדף הקרבי של החטיבה.

וכך מצא את עצמו סבי באותו בוקר עושה את דרכו תחת הפגזה מאזור ההיערכות של גדודו במחנה "אלנבי" בדרום ירושלים (ליד ארמון הנציב) אל מחנה שנלר שבצפונה (ליד בניין הטלוויזיה היום) ואילו סבתי מילאה את תפקידה כפסיכולוגית שמושיטה סיוע נפשי לתושבי העיר המפוחדים שהצטופפו במקלטים הציבוריים.

במשך שעות ארוכות, לא הצליח סבי ליצור קשר עם סבתי ולספר לה כי הוא לא נמצא באזור הסכנה, מול ארמון הנציב. רק לפנות ערב הוא הצליח להתקשר להוריו ולעדכן אותם על תפקידו הצבאי החדש ולבקש מהם למצוא דרך לעדכן את סבתי. בהזדמנות זו גם בישר להם על הניצחון הגדול שניצח צה"ל מול צבאות האוויר של מצרים וסוריה ועל הישגיו הגדולים גם בלוחמה הקרקעית שהתפחתה לאחר המתקפה האווירית.

מלחמת ששת הימים שינתה לחלוטין את פני המדינה ואת מעמדה ואופייה של ירושלים. המלחמה הסתיימה כשצה"ל חונה על תוואי נהר הירדן ושולט על הגדה המערבית (שנכבשה מידי ירדן), על כל חצי האי סיני (שנכבש מידי המצרים) ועל רמת הגולן (שנכבשה מידי הסורים).

להתפתחויות הדרמטיות הללו היו השפעות ארוכות טווח על האופן שבו החלו סבי וסבתי את חייהם כזוג נשוי. המשפחה שהקימו נולדה לתוך מציאות חדשה שבה ירושלים מאוחדת, ישראל שולטת על הגדה המערבית (אזור יהודה ושומרון) ובטחונה העצמי מרקיע שחקים לאחר האיום הקיומי החריף שריחף מעליה בתקופה שקדמה למלחמה.

סבי, שבמקצועו הוא עיתונאי, סיקר מקרוב את ההתפתחויות ההיסטוריות הללו כשהוא עוקב אחר החלטותיהם ופעולותיהם של ראשי המדינה הנוגעות למציאות החדשה שנוצרה ובהן: הדיונים על איחוד ירושלים, קביעת גבולותיה החדשים, ניפוץ החומות שהפרידו בין מזרח העיר למערבה, יצירת הרחבה בחזית הכותל המערבי, הגדרת מעמדם של ערביי העיר, תוכניות הבנייה בשטחים החדשים שסופחו לעיר ועוד אינספור קביעות והחלטות שעיצבו את פני המציאות בירושלים ובמדינה כתוצאה ממלחמת ששת הימים. על כל אלה דיווח סבי בעיתון "הארץ" כשהוא מקיים קשר ישיר עם ראשי המדינה ולומד מכלי ראשון על שיקוליהם וכושר מנהיגותם.

בין השאר היה סבי עד למפגש ההיסטורי בין שר הביטחון משה דיין ועוזריו לבין ההנהגה של הציבור המוסלמי במזרח ירושלים המופקדת על ניהול מסגד כיפת הסלע ומסגד אל-אקצה. שני המסגדים ממוקמים על הר הבית – האתר המקודש ביותר לבני העם היהודי בהיותו המקום שבו נבנו ופעלו בית המקדש הראשון ובית המקדש השני. בה בשעה, האתר הזה נחשב לשלישי בחשיבותו בעיני המוסלמים. מטבע הדברים, ניגוד זה יוצר נקודת חיכוך נפיצה ביותר בין בני שתי הדתות וכדי להכיל אותו נפגש דיין עם הקאדי המוסלמי של ירושלים ועוזריו כדי לקבוע את סדרי הביקור והתפילה על ההר.

עד למלחמת ששת הימים (מאז מלחמת השחרור) לא היתה ליהודים כל גישה להר הבית וגם לא לכותל המערבי שהוא חלק מהחומה החיצונית המקיפה אותו. ההר היה בשליטה מוחלטת של ההנהגה המוסלמית של מזרח ירושלים שפעלה תחת פיקוחה של ממשלת ירדן שנחשבה בהקשר זה לנציגת העולם המוסלמי כולו. שחרור מזרח ירושלים אפשר ליהודים להגיע לכותל המערבי ולחדש את התפילה לידו וכן ולפקוד את הר הבית.

הפגישה עם ההנהגה המוסלמית בירושלים ביוני 1967 התקיימה במסגד אל אקצה כשכל הנוכחים יושבים על שטיחי המסגד. דיין קבע כי להנהגה המוסלמית תישמר הסמכות להוסיף ולנהל את המסגדים כראות עיניה ולקיים בהם את התפילות ללא התערבות ישראלית, אך השמירה על המעטפת החיצונית של האתר תהייה בידי ישראל. יחד עם זאת הודיע כי מעתה והלאה יותר ליהודים ולישראלים לבקר בהר הבית כתיירים אך לא למטרות תפילה.

ההסדרים שנקבעו אז תקפים גם בעת כתיבת דברים אלה והם מלווים את תולדות המדינה זה כחמישים שנה. הר הבית מוסיף להיות מוקד חיכוך רגיש בין יהודים למוסלמים, בין מדינת ישראל לעם הפלסטיני ולעולם המוסלמי, והוא גם נקודת מחלוקת חריפה בתוך ישראל בין יהודים חילונים לדתיים, בין דתיים לחרדים ובין ישראלים מוסלמים לרשויות המדינה.

תוצאות המלחמה יצרו מחלוקת בתוך הציבור הישראלי לגבי עתיד השטחים שנכבשו במלחמה, המלווה את החברה הישראלית עד היום. אביה של סבתי, משה אטר, נמנה עם מייסדי התנועה למען ארץ ישראל השלמה שדגלה בסיפוח יהודה ושומרון למדינת ישראל. לעומתו, סבי וסבתי נמנים עם אלה הדוגלים בוויתור על השטחים למען שלום.

נעמה, בתם הבכורה של סבי וסבתי, היא אמי והיא נולדה שנה לאחר נישואיהם. היא, אחותה ושני אחיה, הם דור שמיני במשפחת סבי שנולדו בירושלים וחלק מבנות דודי הן דור תשיעי (אני ואחותי, זוהר אורין, נולדנו בתל אביב). אמי ואחיה גדלו בבית שבו הערנות הפוליטית גבוהה והסוגיות הציבוריות הן נושא שעליו מתנהל ויכוח ערני בכינוסים המשפחתיים, כמעט בכל שבת.

למלחמת ששת הימים היו ויש השלכות עמוקות על המציאות הישראלית עד היום. היא גרמה לשרשרת של מאורעות והתפתחויות שמעצבות את פני המדינה. בעקבותיה ניטשה מלחמת ההתשה (1969/1970), פרצה מלחמת יום הכיפורים (1973), הושג השלום עם מצרים (1979) , פרצה מלחמת לבנון הראשונה (1982), נוסח הסכם אוסלו (1993), הושג הסכם השלום עם ירדן (1994), נרצח ראש הממשלה יצחק רבין ז"ל (1995), התחוללה מלחמת לבנון השנייה (2006) ופרצה שורה של אינתיפאדות הנמשכת גם בשעת כתיבת הדברים האלה (פברואר-מארס 2016). את כל ההתרחשויות האלו והסתעפויותיהן סיקר סבי בעיתונו, ובספרים שכתב, עד פרישתו לגמלאות ב- 2008.

לסבתי וסבי נולדו ארבעה ילדים: נעמה (אמי) שהיא סופרת ילדים ומאיירת, יותם שהוא מרצה בכיר לפילוסופיה, ראומה, שהיתה פסיכולוגית קלינית ונפטרה בספטמבר 2007 מסרטן ריאות, ויובל, שתחום התמחותו האקדמי הוא יישוב סכסוכים. ארבעה מהנכדים של סבי וסבתי נולדו בירושלים והם דור תשיעי בשושלת המשפחתית (אני עצמי וכן אחותי נולדנו בתל אביב). כל ילדיהם של חגית ועוזי בנזימן חיים בישראל ומממשים בכך את חזון אבות אבותיהם.