מאגר סיפורי מורשת

בשנת 1949, אני לאה וכל משפחתי שכוללת אבא אמא ושמונת אחיי עלינו לארץ מטריפולי. האחות הגדולה עלתה עם עלית הנוער לפני קום המדינה עם הכרזת המדינה,

אבי החליט לעלות לארץ עם כל המשפחה. הגענו לחיפה היינו שם חודש לאחר מכן העבירו אותנו למחנה העולים בבית ליד.  שכנו אותנו באוהלים, המצב היה מאוד קשה היה שם מלא עשבים ושועלים מייללים בלילות, אמי פחדה שהשועלים יכנסו לאוהל ויפגעו בילדים  היו מקלחות מפח משותפות והשירותים  היו בור באדמה שכל ילד היה יכול ליפול פנימה.

כל בוקר היינו עומדים בתור לארוחת בוקר. בארוחת בוקר היינו מקבלים שתי פרוסת לחם חתיכת מרגרינה וכף ריבה וכוס תה. כך חיינו  במשך ארבעה חודשים. בהמשך עברנו לנווה עמל לצריפים וכך מצבנו השתפר. המצב הכלכלי היה קשה והתנאים עדיין קשים: בלי חשמל, בלי תחבורה, בלי כבישים. היינו הולכים לבית הספר בעיר הרצליה ברגל וחוזרים ברגל.

המצב הכלכלי היה קשה, מעט מאוד אוכל, רוב היום אכלנו פרוסת לחם וסוכר ומעט אוכל שאמא הכינה. היה קשה אבל היינו מאושרים גדלנו התבגרנו ועברנו את כל המלחמות והדאגות, אבל מלחמת שלום הגליל הייתה לי הקשה מכולם כי בני לחם בה ובן דודי נפל בקרב.

עם נכדתי, הילה המקסימה בתכנית הקשר הרב דורי

נשאתי בגיל 18 נולדו לי ארבעה ילדים: שלושה בנים ובת. כיום יש לי תשעה נכדים ונינה. עם נכדתי הילה אני משתתפת בתכנית הקשר הרב דורי

הזוית האישית

סבתא לאה: נהנתי מאוד בעיקר מהפעילויות, התכנים, הקשר עם הילה. הרגשתי תחושה משפחתית.

הילה: נהנתי מאוד מזמן איכות מסבתא ונהנתי ללמוד על השורשים שלי.