מאגר סיפורי מורשת

אוצר אנושי מתוכנית הקשר הרב-דורי

מימוש חזון בית הספר

איילה בילדותה מחופשת
איילה בצעירותה
למדתי בבית ספר "אחד העם"....

קשר רב דורי. חברי הקבוצה: נעם בר,זוהר ברדוגו,יקיר מויאל וצפיר עייני מתעדים את סיפורה של איילה בנאי
 
 
חברי הקבוצה ( צפיר , זוהר נעם איילה ויקיר)

חברי הקבוצה ( צפיר , זוהר נעם איילה ויקיר)
חברי הקבוצה: צפיר, זוהר נעם איילה ויקיר
 
איילה מספרת על ימי בית הספר: 
"למדתי בבית ספר "אחד העם" מכיתה א' עד כיתה ח' , בית הספר היה מרוחק מהשכונה שבה גרתי, שכונת שמשון,  ובאותה תקופה לא הייתה תחבורה ציבורית ולכן,  כל ילדי השכונה הלכו יחד ברגל לבית הספר. הדרך מהשכונה לבית הספר לא הייתה סלולה, ובחורף שקענו בבוץ או החלקנו עליו. לפעמים היינו " תופסים טרמפ " על עגלת מחלק הקרח או על העגלה של מחלק הנפט.
איילה על מקום לידתה
"נולדתי בשנת 1949 בחדרה המושבה, שהמשיכה להיות מושבה לאורך שנות ילדותי גם אחרי שהוכרזה כעיר בשנת 1952."
נוף הילדות של איילה 
"נוף ילדותי היה צבוע בהרבה ירוק, ובמרחבים עצומים שבהם טיילנו ושיחקנו שעות רבות. ברחובות דהרו סוסים רתומים לעגלות, שבעליהם העגלונים עמדו בפינת השוק פנויים להובלת סחורות, חומרי בניין ואפילו אנשים.בין בתי השכונה רעו פרות וכבשים, ובחצרות נשמע קרקור התרנגולות וגעגוע הברבורים.את הפירות קטפנו ישר מהעצים, כל פרי בעונתו, כל פרי עם ריחו וטעמו המיוחדים רק לו. את השכונה הקיפו פרדסים  ובתוכם בתי אריזה, שהפיצו ריח של ניירות ה"jaffa" שבהם עטפו את התפוזים.
 
גם שדה חיטה ומקשת אבטיחים הקיפו את השכונה, והם שימשו כר עצום למשחקי מחבואים וסימני דרך , ובשנים שבהן הייתה מכת ארבה וענני ארבה  החשיכו את השמיים, אספנו את הארבה בקופסאות פח ושיחקנו בהם . בחורף, בשבתות, צעדנו בהמונינו לגבעת הרקפות, שהפכה מזה שנים לשמורת טבע וקטפנו כלניות, רקפות, צבעונים ונרקיסים לפני שהפכו לפרחים מוגנים .    
 
זה היה עולם של ילדים, בלי מבוגרים, מלא פעילויות ומשחקים, חברויות ואהבות ראשונות, עולם מוגן ובטוח, שבו לא נעלו דלתות ולא ביקשו רשות להפגש עם חבר, פשוט נקשו על הדלת ונכנסו . עולם שלא היו בו חרמות ופוסטים פוגעניים, כולנו היינו ילדי מהגרים, עולים חדשים.     
 
כל אחד מאיתנו הביא איתו את המיוחד לו, וכל אחד התקבל לחברה כפי שהוא. זה היה עולם מגוון וצבעוני, שבו דיברו בהרבה שפות וסיפרו סיפורים על תרבויות שונות ומקומות אחרים .עולם שבו סיפורי שואה נשזרו באופן טבעי עם סיפורים מן המזרח.
איך הגעת לתחום החינוך ולהוראה?
"מגיל מאוד צעיר התחלתי ללמד תלמידים צעירים ממני, אבל האמת היא, שאף פעם לא היה לי חלום להיות מורה , התגלגלתי לזה במקרה ונשארתי במקום הזה 36 שנה . בכל אופן, מה שמושך ומאתגר בהוראה ובחינוך זו היכולת שלך להשפיע על אנשים אחרים ולקחת חלק בעיצוב אישיותם , עולם הערכים שלהם ותפיסת עולמם .
בית הספר בו לימדתי
"הייתי חברה בצוות הניהול של בית הספר מיום הקמתו . האתגר הגדול של ככל הצוות החינוכי היה, לשכנע את ציבור ההורים שאנחנו ראויים לאמון שלהם, ושנעשה כל מה שאנחנו יכולים כדי לבנות כאן בית ספר שיאפשר לילדיהם למצות את כל היכולות שלהם. בית ספר שיתן להם תמיכה והרגשה של בית ומשפחה .
 
העבודה שלנו בשנים הראשנות התמקדה בבנייה של חזון בית הספר, איזה בית ספר אנחנו רוצים לראות בעתיד , מה הוא עולם הערכים שעליו אנו רוצים לבנות את בית הספר, אלו מקצועות לימוד ללמד בבית הספר וכד'. מי שהוביל את המהלך הזה היה מנכ"ל בית הספר קלמן צהר ז"ל , שהיה איש חזון אמיתי מצד אחד ומצד שני איש מעשה, שפעל במרץ ובעקשנות כדי להגשים את החזון, שלמען האמת, רבים פקפקו ביכולתו להגשים אותו .  
 
בבית הספר הייתי רכזת השכבה הראשונה, ומורה ומחנכת כמובן. כחברה בצוות הניהול הייתי אחראית לכל הפרוייקטים החינוכיים בבית הספר, שהיו רבים מאוד. כמו כן עסקתי גם בחלק הפדגוגי. בשנים הראשונות מערך התמיכה בתלמידים היה רחב מאוד כיוון, שבתחילת שנות ה-90 לאחר נפילת " מסך הברזל "  הייתה העלייה ההמונית מברית המועצות לשעבר וגם עלייה גדולה מאתיופיה "מבצע שלמה".  בית הספר היה צריך לתת מענה לצרכים של התלמידים העולים, ולצורך זה השתתפנו בפרוייקטים רבים שכיום אינם קיימים עוד בבית הספר
.איך בית הספר הפך מבית ספר פחות מועדף לבית הספר המועדף בחדרה ?
"בתחילת דרכו בית הספר היה בית ספר צומח, השנה הראשונה הייתה מאוד קשה. בימים הראשונים הורים סרבו לשלוח את ילדיהם לחטיבה. התדמית של בית הספר "עמל " הישן לא הניחה להם. לאט לאט זרם התלמידים הלך וגבר' ובסופו של דבר נפתחו 11 כיתות ז', 10 כיתות רגילות וכיתה אחת קטנה.    
 
במחזור הראשון הרגשנו שאנחנו עומדים כל הזמן במבחן. אבל המבחן האמיתי הגיע לאחר 3 שנים. השאלה הגדולה שעמדה בפנינו הייתה, כמה תלמידים יביעו תמיכה ואמון בבית הספר ויעלו לחטיבה העליונה, וכמה יעזבו אותנו. האמת היא שהופתענו לטובה. תלמידים בודדים עזבו לתיכון חדרה, אבל הרוב הגדול נשאר בבית הספר.        
אני חושבת, שהשינוי במעמד בית הספר הושג בעבודה קשה מאוד של כל הצוות החינוכי , שהאמין בחזון בית הספר והיה מוכן להשקיע הרבה מאוד עבודה כדי לממש את החזון. לדעתי, מלבד היכולת של בית הספר להוביל את התלמידים להישגים לימודיים טובים, הדבר הבולט ביותר שמושך אלינו תלמידים רבים הוא המגוון הרחב של מקצועות הבחירה ובעיקר מדיניות "הדלת הפתוחה". העובדה שכל תלמיד יודע, שבכל רגע נתון יהיה מי שיקשיב לו, יתמוך בו, ינסה לענות על הבעיות והצרכים שלו,גורמת לתלמידים לראות בבית הספר מקום שאוהבים להגיע אליו. כמובן, שגם ההצלחה של ביה"ס להוביל את התלמידים להישגים טובים בבחינות הבגרות שיכנעה את ציבור ההורים והתלמידים, שביה"ס ראוי לאמון.
 תשע"ו, 2016

מילון

ניירות ג'אפה
ניירות שבהם עטפו את התפוזים

ציטוטים

”כל אחד מאיתנו הביא את המיוחד לו , וכל אחד התקבל לחברה כמו שהוא .“

הקשר הרב דורי