מאגר סיפורי מורשת

אוצר אנושי מתוכנית הקשר הרב-דורי

מילדות לתקומה

סבתי עדנה ואני באי בגבעות השוקולד בוהול.
סבתי חנה ואחיה משה.
בקושיצ'ה הרחוקה נולדה סבתי חנה ובירושליים נולד סבי דוב

סיפור המשפחה

בקיץ חמים ונעים בשנת 1927 נולדה הניה לימים חנה בתם של צבי וייטי בקושיצ'ה צ'כוסלובקיה. חנה הייתה אמה של סבתי – סבתא רבתא שלי, אני זכיתי להכירה היטב ואף זכיתי לטוס אתה ביחד עם בני משפחתי לקושיצ'ה עיר הולדתה ולשמוע ממנה על משפחתה ועל ילדותה שם, על החוויות הנעימות ועל הרבה חוויות לא נעימות.

חנה נולדה כבת שנייה במשפחה, אחותה הבכורה שמה פנינה ואחרי סבתי נולדו גם משה ושרה. ילדותם המאושרת היתה מאוד קצרה. ייטי חלתה בסרטן ואחרי 4 שנות מאבק היא נפטרה שחנה היתה רק בת 8. צבי ניסה לתפקד כאב ואם לארבעת ילדיו אך לאחר כשנה גם הוא נפטר. למעשה מרגע זה ואילך הילדים נותרו יתומים עריריים. מי שדאג לצורכיהם הייתה הקהילה היהודית, שנים אלו זכורות לחנה בעיקר כרעב גדול. משה אחיה הועבר להתגורר בפנימייה של ה"ג'ויינט" והבנות הועברו לדירת חדר קטנה ושם טיפלה בהם שיפמנני-המטפלת שהקהילה היהודית שלחה להם בקמצנות וברעב גדול.

כשהתרבו מספר היתומים והפליטים בשנת 1942, נפתח בקושיצ'ה בית יתומות והם הועברו אליו ומצבם ותזונתם השתפרו. בבית היתומות חנה פנינה ושרל'ה למדו בבית ספר, למדו לתפור, וידעו שפות רבות: גרמנית, סלובקית, צ'כית והונגרית. הם היו מאוד מעורבות בקבלת פליטות מכל מיני מקומות שנמלטו מהגרמנים , פנינה וחנה היו הולכות איתן למשטרה ובחיוכים היו עוזרות להם לקבל אשרות שהייה, על פי חוק בגלל שהיו פליטות הן לא היו זכאיות. אך גם תקופה זו הסתיימה במרץ 1944 הגרמנים כבשו את קושיצ'ה לאחר הפגזות אוויריות כל יהודי העיר הובלו לגטו שהמיקום שנבחר היה בית חרושת ללבנים ושם התגוררו כ-4 חודשים. במשך הזמן הזה הם ניסו מספר פעמים לברוח ונתפסו ופעם אחת חנה הצליחה לברוח אבל לשרל'ה היתה תאונת כרכרה וכשחנה שמעה היא חזרה לגטו מרצונה.

כמו כל היהודים בגטו הם נשלחו ברכבות לבירקנאו הדרך ארכה כ-3  ימים בתנאים מאוד קשים בלי מזון ובלי מים ובצפיפות מאוד גדולה. כשהגיעו לרציף של בירקנאו חנה הייתה עם שתי אחיותיה והייתה עמה גם חברה עם אחותה הקטנה. על הרציף עמדו חיילים עם נשק וכלבים, ומנגלה עמד באמצע ושלח את היורדים מהרכבת ימינה ושמאלה. היום אנחנו יודעים שימינה היו לתאי הגזים ושמאלה למחנות העבודה. גם חנה ידעה שימינה זה למוות וכשהגיע תורה של חברתה ואחותה הקטנה, מנגלה אמר "אם ובת- ימינה", חנה בקשה מחברתה שתגיד שהיא לא אמא, אבל חברתה לא הסכימה לשלוח את אחותה לבד והן שתיהן הלכו ימינה. כשהגיע תורה של חנה מנגלה שלח אותה שמאלה וכשהגיע לשרל'ה ופנינה אמר: "אם ובת" ושלח אותם ימינה. חנה התקרבה אליו ואמרה לו: "הם לא אם ובת הם אחיותי " הוא שאל את שרל'ה "בת כמה את"? והיא ענתה "16", יש לציין שגם היום שרל'ה מאוד נמוכה והיא הייתה אז רק בת 10 ומנגלה שלח אותם כולם שמאלה לחיים.

בבירקנאו שלושת האחיות שהו יחדיו כשני לילות ושם נפרדו דרכיהם שתי האחיות הגדולות המשיכו במסע ושרל'ה נשארה לבדה בבירקנאו ושהתה שם כחצי שנה. ברכבת בהמות העבירו אותם לריגה. בריגה סבתי חנה ואחותה פנינה עבדו במחנה עבודה מאוד קשה מהבוקר עד הלילה בפירוק בטריות והכנסת חומר המילוי שלהם לתבניות למיחזור. פניהן היו שחורות מהעבודה, וכל יום נעשו עוד ועוד סלקציות והן השתדלו שפניהן יהיו "נקיות" ו"בריאות" כדי להמשיך לחיות. העבודה הייתה מאוד קשה וכמעט ללא מזון, חתיכת לחם יבשה פעם בכמה ימים ומה שהכי זכור מתקופה זאת היה רעב כבד.

אחרי כחודשיים הם עברו לדנצינג באניית מלחמה ענקית עם המוני חיילים גרמנים. האוניות הופגזו על ידי בעלות הברית ולכן הגרמנים החביאו את כל החיילים בבטן האונייה וכל הפליטים היו על הסיפון כדי למנוע את הפגזת האוניה.

מדנציג הם הועברו לגלוון – מחנה עבודה שבו שהו 10 חודשים. הם עבדו במפעל A.E.G  בעבודות בניין: הוצאת מלט ולבנים מתוך קרונות רכבת והעברתם למקומות הבנייה. העבודה הייתה מאוד מאוד קשה ועד יומה האחרונה סבתי מאוד סבלה מכאבי גב, וגבה היה כפוף. גם פנינה אחותה מאוד כפופה וסובלת מכאבי גב עזים. במחנה העבודה כל יום הייתה תורנות להביא נוזל חום שנחשב קפה מהמטבח למחנה. סבתי ואחותה פנינה הרבו להתנדב להביא את הקפה, הם תפרו להם שני שקים קטנים מתחת למעיל וכשהיו מגיעים למטבח היו מלקטים שאריות של מזון כמו בצל, סלק וקליפות תפוחי אדמה כל אלה הוסתרו בכיסים הפנימיים של המעיל. המזון הזה שהיו מלקטים פעם בכמה ימים עזר להם מאוד במלחמה ברעב הכבד. כל יומיים היו מקבלים חתיכת לחם וזה היה מזונם. באחת התורנויות של סבתי היא ראתה ערמות ענקיות של תבניות ביצים. ביצה לא באה לפיה עוד מלפני שהתחילה המלחמה, היא לקחה ביצה אחת והחביאה אותה בתוך החזייה, אחרי כמה דקות קראו לכולם למסדר שבו קראו לגנב הביצה להיחשף, סבתי לא הודתה בגניבה והם עברו אישה אישה וחיפשו במישוש על גופם את הביצה. סבתי הייתה כל כך רזה שגם במישוש לא הצליחו למצוא את הביצה והיא ניצלה ונשארה בחיים. מה היה גורלה של הביצה היא לא זכרה.

לאחר כעשרה חודשים של עבודה מאוד קשה המלחמה הייתה לקראת סיום, בעלות הברית הפציצו את המחנה. סבתי ואחותה וכל יושבות המחנה כ-500 נשים צעדו את צעדת המוות שכל מי שהיה חלש ולא הצליח לעמוד בקצב ההליכה נורה למוות. הגרמנים שמרו עליהם כל זמן הצעדה, ביום הם היו מסתתרים ובלילה היו הולכים כדי להימנע מהפצצות של בעלות הברית. כל הקבוצה הגיעה לרוונסבורג שזה היה הגיהינום בהתגלמותו: המשרפות שלא הפסיקו לעבוד, ערימות הגופות, והנשים שמפנות את הגופות שרות – גיהינום. אחרי שבועיים של הגיהינום מעלים אותם לרכבת מרוונסבורג, מכיוון שהגשרים מפוצצים הנסיעה פשוט איומה, חוצים נהרות ברגל ובצד השני ממשיכים ברכבת עד לגשר המופצץ הבא וכך פעמים רבות עד שהם ממשיכים בצעדת המוות לרכלין. תוך כדי הצעדה מפגיזים אותם גם הרוסים וגם בעלות הברית כל הזמן הם היו בין הפגזים.

בערב כשהגיעו למחנה רכלין קפצה על סבתי ילדה שאמרה לה ששרל'ה כאן. סבתי שאלה: "היכן היא"? והיא ענתה לה "בצריף השלישי". סבתי ואחותה פנינה לא ידעו מה עלה בגורלה של שרל'ה מאז שנפרדו באושוויץ במשך כמעט שנה. כך, סבתי ואחותה והילדה שאמרה לה ששרל'ה כאן התחילו לרוץ לכיוון הצריף השלישי, וכל 500 הנשים שצעדו איתם בצעדת המוות כולם ביחד כגוש אחד רצו לצריף השלישי ועוד לפני שהם הגיעו לצריף יצאה שרל'ה מהצריף ורצה לקראתם, בחיבוק ענק ובעיקר בהרבה בכי של כל הנשים שבאותו הרגע  ניצתה התקווה שגם כל אחת מהן אולי תוכל גם היא לפגוש את משפחתה האבודה.

למחרת, ביחד שלושתם וכל הנשים המשיכו בצעדת המוות, בשלב מסוים הגרמנים ברחו, הם הסתתרו בתוך חורשות והיה פחד גדול מאונס על ידי החיילים הרוסים. הם פגשו קצין בצבא הרוסי-יהודי, והוא שמר עליהם עד שהוא הצליח להכניס אותם לרכבת שתוביל אותם בחזרה לקושיצ'ה. המסע שוב היה קשה, הגשרים היו מפוצצים, שוב חוו רעב בסופו של דבר הצליחו להגיע בחזרה לקושיצ'ה ושם גילו שבעיר אין יותר יהודים, ולמעשה אין להם לאן לחזור.

כל ילדותן הן היו בתנועות נוער יהודיות כמו "השומר הצעיר", "מכבי" ו"הפועל מזרחי" והם החליטו כל אחת בנפרד לעלות ארצה. בשנת 1946 סבתי עלתה בעלייה בלתי לגאלית לישראל, כשהיא הגיעה ארצה היא שהתה כחודש ימים במחנה המעצר בעתלית. סבתי חנה עברה להתגורר בחיפה ושם עבדה בבית חרושת לסריגים בהדר הכרמל והתגוררה בבית החלוצות, ומשם התגייסה לצבא בתאריך 24.12.47 עוד לפני הקמת צה"ל. ובדיוק ביום הזה התחיל הסיפור של משפחתי כי סבי וסבתי שניהם באותו יום התגייסו לצבא ומשם דרכם לא נפרדה.

סבי דוב

דב נולד בנר שני של חנוכה בקור ירושלמי בתאריך 24.12.24 להוריו מנחם ובתיה לויט. לדב היתה אחות גדולה – מלכה ושני אחים צעירים משה ורותי. הוא למד בבית ספר תחכמוני בירושליים. בשנת 1933 כשהיה בן 9 עברה המשפחה להתגורר בעטרות. שם הם עסקו בעיקר בחקלאות גידול מטעים לולים ופרות. בתיה עבדה במשק ובגידול הילדים ומנחם עבד בתנובה ירושלים. כשסבי היה בן 14 נשלח לים המלח ושם גם עבד וגם למד מקצוע.

ב 14 במאי 1948 בחצות הלילה הם נסוגו מעטרות ולמעשה עד מלחמת ששת הימים לא ידעו מה עלה בגורל ביתם בעטרות. לאחר מכן לתקופה קצרה עברו להתגורר ביפו ובסופו של דבר התיישבו בבני עטרות בבית טמפלרי. עם 7 דונם מטעים ולולים בתיה המשיכה לעסוק במשק, ומנחם עבד כמנהל חשבונות ראשי בתנובה תל אביב. ברבות הימים כשמנחם יצא לפנסיה הם עברו להתגורר בזכרון יעקב קרוב לבנותיהם מלכה ורותי.

ב – 25 בדצמבר בשנת 1947 דב שהיה שייך לחי"ש חיפה, התגייס לצבא. הוא עבר קורס מכי"ם ואחר כך עשה את הקורס הראשון או השני בצה"ל – קורס קצינים. הקורס היה בג'וערה שהייתה נסתרת כך שהאנגלים לא ידעו על קיום האימונים שם.

הנה מדבריו של צבי  (אנטמן) אמיר המתאר את הגיוס:

"עוזבים את הבית היו אלו ימי סוף חודש דצמבר 1947, מזג אויר חורפי – קר, אך האווירה הביטחונית בארץ מתחממת, המתח עולה, פעילות ההגנה בחיפה ובצפון גוברת מיום ליום. ב-24 לדצמבר 1947 כונסו בשולי גן בנימין בחיפה כ-140 בחורים ובחורות. כשרוח קרה מצליפה בפנים והידיים קופאות מלהחזיק את המזוודות, הארגזים והחבילות. ניתנה הפקודה לעלות לאוטובוסים וכך נולדה, במתכונתה החדשה, פלוגה א' של גדוד ה'. על קבוצת הצעירים זו, שרבים מהם כלל לא הכירו זה את זה לפני כן, הוטלה המשימה לצאת לשבועיים לעזרת ההגנה על יישובי הגליל העליון. השיירה יצאה לדרכה מלווה בקבוצה גדולה של הורים, בני משפחה וידידים המנופפים ליקיריהם, בעיניים דומעות, לשלום.

סיפור הכיסוי לשיירה היה שאנו יוצאים לעזור בעבודה חקלאית במשקי הגליל. השיירה קיבלה הנחייה לא להתבלט במיוחד, לעקוף את חיפה דרך נווה-שאנן ולהגיע בדרך הקצרה ביותר אל טבריה. עם הגענו הוחל בארגון מחדש של הכוח. נקבע לכל מחלקה וכיתה מי מפקדיה ולהיכן צריכה להגיע ולהתייצב. בו ביום פוזרו יחידות המשנה על פי התוכנית והתמקמו בשבעה מיישובי הגליל העליון מג'וב-יוסף (עמיעד) ועד בית-הלל. וכך ביום אחד השתנו חיינו מהקצה אל הקצה ומקבוצה מקרית של בחורים צעירים הפכנו לכוח לוחם. הפכנו להיות לחיילים, מגינים ולוחמים אמיצים ונועזים אשר במשך תקופה עשינו את הלא יאומן. עשינו שירות של ציונית מגשימה בלחימה המתישה והקשה. ללוחמים אלו חלק מכריע בעמידתה של צפת ושאר היישובים בגליל העליון והמערבי."

סיפורה של פלוגה א' מגדוד 11 הוא סיפור מופלא של התנדבות, הקרבה, הישגים ונסיגות, דבקות במטרה ואמונה בלתי מעוררת בצדקת הקמתה וקיומה של מדינת ישראל. 140 בחורים ובחורות הכוללים את סבתי חנה וסבי דוב התכנסו באותו בוקר חורפי של 25 בדצמבר 1947 בצריף "הפועל" ברחוב ירושלים שבחיפה.

היה זה כחודש לאחר שבאו"ם התקבלה ההחלטה להקים את מדינת ישראל וענני מלחמה כבר התקבצו באופק. היה צורך דחוף לתגבר את הישובים היהודים בגליל העליון ואנשי הפלוגה נשלחו לקיבוצים: מחניים, ג'יב יוסף (עמיעד), איילת השחר, בית הילל, יסוד המעלה, שאר ישוב, דרדרה ונחלים. לכל אחד מהישובים האלה נשלחה כיתת לוחמים אחת כעשרה איש פרט למחניים שאליו נשלחה מחלקה שלמה כולל כיתת בנות. גם סבתי חנה הייתה באותה כיתה. אימונים, מארבים, פשיטות והתחמקות מחיילים בריטים היוו את שגרת יומם של אנשי הפלוגה בתקופה הראשונה לשהותם בגליל.

בינואר 1948 כשצפת הייתה נצורה 140 לוחמים מהגדוד עלו לצפת לעזור תושבים להילחם. במשך מספר חודשים שהו חיילי הגדוד בצפת הנצורה ושם גם פרחה אהבתם של חנה ודב שהיה מפקדה. במבצע סודי הפתיעו אנשי הפלוגה גם את הצפתים גם את הערבים וגם את הבריטים וצפת נכבשה על ידי אנשי הפלוגה והבריטים עזבו את העיר. חברה מאוד טובה של סבתי חנה ושמה רבקה וויסבורד נהרגה בקרב. רבקה נהרגה כשהשיבה אש מעמדה חיצונית לכיוון בית-שלוה וכדור מכדורי צרור שנורה מעמדת האויב פגע בראשה והרגה.

לאחר מכן חלק מהגדוד וסבי וסבתי עברו למלכיה. סבי וסבתי השתתפו בקרב מלכיה השלישי שהיה קרב עקוב מדם בסופו של דבר נסוגו הלוחמים בלילה לרמות נפתלי שכל אחד מהם נשא על גבו פצועים מהקרב, ומשאירים מאחוריהם גם 6 נעדרים. רק בשלהי מלחמת העצמאות כבש צהל את מלכיה במבצע חירם אוקטובר 1948.

סבי וסבתי השתתפו גם במבצע ברוש – משמר הירדן, שהוא היה מבצע צבאי של צה"ל שנערך במלחמת העצמאות בתאריכים 9 עד 18 ביולי 1948 בין ההפוגה הראשונה לשנייה ומטרתו הייתה כיבוש ראש הגשר הסורי במשמר הירדן.  בחזית, תקפו לוחמי הפלוגה את המשלטים שבמערב המובלעת הסורית וכבשו אותם ללא התנגדות רבה. בהמשך תקף הצבא הסורי את הנקודות בהן נאחזו החיילים וכבשו את חלקם בקרבות קשים ומרים חזרה. לאחר עשרה ימים של קרבות עקובים מדם, לא הושגה מטרת המבצע אבל האיום הסורי לבתר את הגליל העליון הוסר. הקרבות הקשים, במהלכם עברו המאחזים מיד ליד, נמשכו עד ה-18 ביולי. בקרבות נפלו 85 מלוחמי צה"ל.

בסיומו של מבצע ברוש נותרה המובלעת שסביב משמר הירדן בידי הסורים.בהמשך במלחמה, נערכו מספר קרבות בגזרת משמר הירדן, אולם השליטה במרחב לא השתנתה. ב-5 באפריל 1949 החלו השיחות בין ישראל לסוריה על שביתית נשק, הסכם שנחתם ב-20 ביולי 1949. הכוחות הסוריים פינו את משמר הירדן וסוריה החזירה לישראל את אנשי משמר הירדן שנפלו בשבי. הצבא הסורי נסוג לגבול הבינלאומי מתקופת המנדט הבריטי וכל השטחים שהוחזקו על ידו ממערב לגבול הפכו לאזורים מפורזים. קו הגבול של הסכם שביתת הנשק (הקו הירוק) נשמר עד מלחמת ששת הימים, בשנת 1967.

אחרי שהשתחררו שניהם מהצבא סבי דוב הביא את סבתי חנה להכיר את הוריו שהתגוררו באותה תקופה ביפו והצהיר בפניהם שהיא תהיה אשתו. לפני החתונה התגוררו בבני עטרות והתחילו לעשות הכנות לקראת החתונה. החתונה הייתה מאוד שמחה, רקדו צחקו ואחר כך כולם נשארו לישון בעליית הגג. בתחילת חיי הנישואים הם התגוררו במחנה דב בכרמל צרפתי, שהיה צריף מפח ושם נולדה צביה אחות סבתי, סבתי עדנה נולדה כבר בדירה הראשונה שלהם בבת גלים. ילדות מאוד מאושרת עברה על הבנות, הרבה ים וטיולים בג'יפ שהיה לסבי דב. סבי עבד בתנובה כל חייו. הוא למד בטכניון, למד קורסים רבים והתקדם עד לדרגה בכירה של מנהל התחבורה של תנובה, שצי הרכב כלל מיכליות חלב ומשאיות לאספקת מוצרי החלב וכלי רכב פרטיים.

כשסבתי הייתה בכיתה ב' עברו להתגורר ברחוב ליטניס באחוזה חיפה, ושם הצטרף למשפחה גם הכלב דובי. סבתי חנה עבדה במלון דן כרמל כאחראית על בריכת השחייה.  הילדות של סבתי הייתה ילדות מאוד מאושרת, המשפחה נהגה לטייל הרבה בארץ גם ברכב וגם ברגל, בקיץ היו מבלים הרבה בים ובחורף כמעט בכל שבת חורפית סבי דב היה מומחה לחיפוש פטריות – אורניות. ובשבתות, הם היו נוסעים יחד עם שרל'ה וצבי – הדודים ועם ילדיהם אורנה ואבי ליערות הכרמל, ושם היו מחפשים את הפטריות, וכשמסיימים מבשלים אותם וכל המשפחה אוכלת ביחד. כל החגים היו נחגגים בבית של סבתא בתיה וסבא מנחם בזכרון יעקב.

סבתי עדנה וצביה שתיהן השתייכו לתנועת נוער הצופים שבט כרמל. הפעילויות בתנועת הנוער היו מאוד מעניינות, מלאי חברים, הרבה טיולים בטבע, מחנות עבודה ובימי שישי ריקודי עם במרכז הכרמל. סבתי עדנה שירתה בחיל האויר בקריה בתל אביב בבטחון שדה. שם גם הכירה את סבי מולי ושם פרחה אהבתם. סבי וסבתי עדנה ומולי נישאו בבסיס חיל אוויר ברמת דוד שם סבי מולי היה קצין מבצעים.

אחרי שסבתי עדנה נישאה לסבי מולי הם עברו להתגורר בזכרון יעקב, וסבי דובה וסבתי חנה עברו גם הם להתגורר בבית יפה בזכרון יעקב, לרוע מזלם סבי דב התגורר בבית רק כשנה, הוא קיבל התקף לב ונפטר בהיותו בן 61 בלבד. סבתי חנה המשיכה להתגורר בבית עד שעברה לדיור מוגן בטבעון, ולאחר מכן התגוררה תקופה קצרה בבית שחם בזכרון יעקב, וסיימה את חייה בגיל 89 בבית האבות עד 120 בחדרה.

לסבי ולסבתי היו 8 נכדים ו-10 נינים.

הזוית האישית

בר: כל שנה בתאריך 25.12 כל אנשי פלוגה א' נפגשים משנת 1947 עד היום. בשנים הראשונות סבתי חנה הייתה מארגנת את הכנסים בביתה בזכרון יעקב. לאחר מכן נפגשו במקומות שונים בחיפה. השנה גם אני השתתפתי בכנס עם אמי וזכיתי להכיר את הגיבורים האלה שהאמינו והקימו את המדינה ונלחמו עליה. לצערי את המפגש הזה סבתי חנה לא זכתה להיות בו, נפטרה בסוף חודש מאי 2016.

מילון

שואה
הכחדתם של 6 מיליון יהודים

ציטוטים

”צבי אמיר - תיאור הגיוס לחי"ש חיפה“

הקשר הרב דורי