מאגר סיפורי מורשת

אוצר אנושי מתוכנית הקשר הרב-דורי

מילדות בקזבלנקה לניהול גן ילדים בראשון לציון

הנכדה שיינא הלוי
הסבתא אתי המספרת
במשך 18 שנה ניהלה את הגן ביד רמה והשפיעה על בתים רבים.

הנכדה שיינא הלוי מתעדת את סיפורה של סבתא אתי.

ברצוני לספר לכם את סיפורה המרתק של סבתי:

סבתי- אתי בר, נולדה בכ"ח ניסן בקזבלנקה שבמרוקו להוריה מימון ורחל ז"ל לב אלגרבלי. סבתי עלתה לארץ בשנת 1960.

חיי הילדות בקזבלנקה

כשהורי סבתי ז"ל החליטו לעלות לארץ ישראל ממרוקו, הייתה סבתי כבת שש. הוריה גרו בשכונת היהודים בקזבלנקה הבירה. סבתי מספרת על זיכרונות וחוויות מרגשות שהיא לא יכולה לשכוח עד היום.

הם גרו בבית גדול ומרווח, הייתה להם עוזרת ערבייה שאמה של סבתי ע"ה אהבה אותה מאוד, היחסים ביניהם היו טובים מאוד. העוזרת תמיד ליוותה (לקחה) את סבתי ואחיה לגן ולבית ספר.

החיים שלהם התנהלו על מי מנוחות. אביה של סבתי ז"ל היה אמיד ועצמאי הייתה לו חנות למוצרי חשמל.  וגם היה לו עוזר צמוד.

היחסים בין היהודים היו מאוד טובים ולבביים ואף חברותיים, אך יחד עם זאת היו דברים שלא מצאו חן בעיניהם, שהיהודים מצליחים במסחר ועושים חייל בכל מקומות העבודה הציבורים. והיות שלהם היה יותר כוח הם היוו רוב, אז מדי פעם הם היו מתפרצים ופורעים פרעות קשות ביהודים…

הבריחה ממרוקו

לילה אחד בשעה מאוחרת מאוד, נשלחה אל הוריה הודעה, שעליהם לעזוב את מרוקו מיד. ומחכה להם מכונית בחוץ, שתסיע אותם לשדה התעופה. המשפחה התחלקה לשתיים, אביה, אחיה הגדול קובי (יעקב) וסבתי הגיעו לשדה התעופה וטסו לארץ ישראל, ויתר המשפחה אמה ז"ל, ארבעה אחים, דודה וסבתא של סבתי הפליגו באונייה.

הייתה מגמה של הסוכנות להפריד משפחות שאם חס וחלילה יקרה משהו לא טוב בדרך חלק מהמשפחה תינצל…

העלייה. וההתיישבות בבית שמש

כאשר הגיעו לארץ, חיכו להם אוטובוסים.  אך, הם לא ידעו מה היעד ולאן הם מובלים. בשעת לילה מאוחרת מאוד הסיעו אתם עם המזוודות ושאר הציוד. לעיר "בית- שמש" שהייתה כולה בתחילת הבנייה. היא עדיין לא הייתה עיר בישראל לא היו בה עדיין כבישים סלולים ומדרכות. סבתי זוכרת רק את הדרך לבתים החדשים שנבנו אז, אלו נקראו שיכונים. היו אלו בתים קטנים מאוד עם חדרים מאוד לא מרווחיים. הם הגיעו לבית עם נציגי הסוכנות שהניחו להם את המזוודות  באמצע הבית החשוך….והלכו….

הם חיכו לבוקר שיגיע ולמחזה כזה לא ציפו. תמונה של שממה התגלתה מול עיניהם. הם היו קצת עצובים, והמומים מאוד. למקום מדברי הם לא ציפו .הם הגיעו מהעיר הגדולה לשום מקום….אבל מאוחר יותר הגיעה אליהם חיילת אישה נעימה מתנדבת שהסבירה להם כיצד נרשמים לבתי הספר והגנים.

סבתי נכנסה מיד לכיתה א'. היא לא ידעה את שפת העברית ובכלל ישבה בשקט, מפני שלא הבינה דבר. נפחדת וחיכתה בקוצר רוח להפסקה שתגיע ותוכל לאכול את הכריך הטעים שהכינה אימה ז"ל ….

כל התלמידים הסתכלו עליה  כל הזמן, על הלבוש שלה מחו"ל שהיה בעיניהם זר, כי בגן ובבית ספר במרוקו היה נהוג ללבוש על הבגדים מן סינר וזה היה נראה מאוד מוזר בארץ.

המורה המיוחדת

כמו שכבר סיפרתי, סבתי לא הבינה דבר מהחומר הנלמד בכיתה, אך התמזל מזלה וזכתה במורה רחומה ורגישה וסבתי הרגישה במבטה שהיא אכן כן מבינה ומעריכה את מאמציה להשתלב בכיתה.

המורה קראה לה לשיחה בארבע עיניים, סגרה את הדלת ונתנה לה 2 קוביות שוקולד חלבי שאז היה מצרך יקר, ואז החלה לשוחח אתה (עם סבתי) בצרפתית, ולימדה את סבתי עברית, הביאה לה מחברות וחוברות שלומדים בכיתה. וכך בעצם ידעה עברית בזכות תשומת הלב האישית שקיבלה.

המעבר ליפו

לאחר מכן הורי סבתי יצרו קשר עם קרובי משפחה ביפו ועברו לשם …שם ביפו אל מול הים התיכון שניבט מכל חלון, נולד דוד אימי  האח הצעיר של סבתי והוא נקרא "ציון".

החיים לא היו קלים. הקליטה בארץ החדשה לא הייתה נעימה. שפה חדשה הרבה מאוד סרבול בכל משרד. חייבו את אבי סבתי לעבוד בסלילת כבישים והוא היה אדם משכיל ועדין שבשנות  חייו במרוקו, ניהל עסק מכובד ועבד במעבדת החשמל שלו.

העדר העוזר האישי הצמוד, העדר המעמד הקודם של מפרנס מכובד הפכו אותו לאדם עצור וסגור. היה לו קשה מאוד. רק השבתות והחגים הצליחו להעלות חיוך על פניו.

לימודיה ועיסוקה

סבתי למדה בתיכון על שם "קלישר" בתל אביב שם גם למדה מקצוע – הנהלת חשבונות ומיד בסיום לימודיה התקבלה לעבודה. היא עבדה במשרדי מס ההכנסה. המרכזיים בתל אביב. סבתי התחתנה ונולדו להם ארבעה ילדים.  היא רצתה להיות יותר בבית ולגדל את הילדים בנחת. לכן היא עזבה את עבודתה (הנהלת חשבונות) ועברה לעבוד כגננת בגני חב"ד בראשון לציון וזו הייתה תפנית בחייה ….

במשך 18 שנה ניהלה את הגן ביד רמה והשפיעה  על בתים  רבים. שחלקם ממשיכים עד היום  לשמור תורה ולקיים מצוות. בעקבות שהיית ילדם בגן שלה.

בעקבות קשיים כלכלים וארגוניים נסגרו גני "רשת חב"ד" בראשון לציון. וסבתי עברה לעבוד כגננת משלימה בגני חובה בכפר חב"ד ובלוד.

הקשר עם הרבי

לכבוד הולדת בנה השלישי קיבלה סבתי מכתב ברכה מהרבי. בשנת תשנ"ב זכתה סבתי להיות אצל הרבי בחג החנוכה ולקבל בכול יום מימי החנוכה דולר לברכה. במהלך חלוקת הדולרים קיבלה סבתי ברכות והוראות לחיים המלוות אותה עד עצם היום הזה.

במהלך השנים חיתנה סבתי את ילדיה והיא זוכה לראות נחת חסידי מילדיה כלותיה, חתנה  ונכדיה כ"י.

סבתי עסקה ועוסקת בהפצת המעיינות היא מתנדבת בעירה בארגון "שפרה ופועה". שנים היא הייתה יוצאת לחלוקת נש"ק. ומזה כחמש שנים היא מקיימת בביתה שיעור חסידות למקורבות ולנשות אנ"ש. על שיעור זה היא אינה מוותרת, וגם כשהיא איננה בבית, השיעור מתקיים בביתה.

לסבתי מערכת תה מיוחדת שסבתי הביאה ממרוקו, וכן צמיד זהב מיוחד שסבתי קבלה מאימה והיא מאימה…

כשתפגשו את סבתי לא תוכלו לעולם לנחש כי היא הילדה הקטנה בת השש, חוגרת סינר מוזר שאינה יודעת מילה בעברית.

כן זו סבתי אסתר שתחיה.

הזוית האישית

כשתפגשו את סבתי לא תוכלו לעולם לנחש כי היא הילדה הקטנה בת השש, חוגרת סינר מוזר שאינה יודעת מילה בעברית. כן זו סבתי אסתר שתחיה.

מילון

אנ"ש
אנשי שלומנו. כינוי לחברים באותה חסידות או תנועה

נש"ק
( נרות שבת קודש) מבצע עליו הכריז הרבי במהלך שנות נשיאותו, ובמסגרתו פועלים חסידי חב"ד לעידוד נשים ובנות מגיל 3 ומעלה להדליק נרות שבת נרות שבת קודש הינו אחד מעשרת המבצעים עליהם בכל יום שישי. מטבע הדברים, עיקר העיסוק במבצע זה נעשה על ידי נשי ובנות חב"ד.

ציטוטים

”אני זוכה לראות ב"ה נחת חסידי מילדי כלותי, חתני ונכדי כ"י.“

הקשר הרב דורי