מאגר סיפורי מורשת

מיד לאחר המלחמה, הגענו אמא ואני ברכבת ארוכה מאוד עם פליטי שואה לעיר לודז' בפולין. על הרציף התרכזו מאות אנשים, ברובם יהודים שחיפשו מכר או קרוב בסביבה. שתינו היינו נשמות אבודות ולא הכרנו איש.

 

לאחר זמן רב ניגש אלינו בן אדם ושאל האם אנחנו סוניה ונוסיה (נחמה)? ואמא שלי ענתה "אכן כן ומי אתה?" "אני גלר מברנוביץ, הכרתי את בעלך ואת אביך. שהיינו ביחד בפרטיזנים עד הרגע האחרון, כאשר דרכנו נפרדו ביער אבא שלכם הלך ימינה ואני ועוד חבר הלכנו שמאלה הוא עלה על מארב של נאצים ואנחנו הצלחנו להינצל אתם בשבילי המשפחה הכי קרובה. "מטרתנו הייתה לעזוב את הארץ הארורה הזו ולעבור את הגבול בצורה לא חוקית לגרמניה על מנת שנוכל לעלות לארץ ישראל. כדי לבצע מטרה זו היינו זקוקים לכסף רב, שלא היה מצוי בידינו.

 

למחרת אמא ואני יצאנו לשוק שנקרא "השוק הירוק" כדי למכור כל דבר שנמצא בידינו. אני הייתי אמורה למכור את מעיל הכבש שלי ואת מגפי הלבד ולמרבה הפלא הצלחתי במשימה וקיבלתי עבורם 100 זלוטי (כסף פולני). אך אוי לאותה צרה אימי לא נמצאה בסביבה. מה עושים? הסתובבתי הלוך וחזור ללא תוצאות, ואז עלה בדעתי רעיון גאוני: והחלטתי ללכת לכניסה לשוק ואכן אמא הגיעה מודאגת ושמחה למצוא אותי. קיבלנו גם עזרה כספית מגלר, והוא סידר לנו הסעה במשאית עם עוד כמה אנשים לעבר הגבול הגרמני-לברלין.

 

היינו דחוסים בתוך המשאית מכוסים בברזנתים ללא אפשרות להוציא אפילו הגה אחד מהפה..אחר שעות של נסיעה ומעבר בגבול הגענו לברלין ,שהייתה מחולקת אז, בשנת 1945 מיד אחרי המלחמה, ל- 4 חלקים. הורידו אותנו בחלק הצרפתי ושם כילדה זכיתי לחוויה שלא נשכחה מלבי עד היום. חיכו לנו מיטות לבנות מסודרות והילדים קיבלו כוס חלב ושוקולד.                                                                                           

 

 

שהיינו כשלוש וחצי שנים במחנה פליטים בגרמניה בשם windshaim . בעיירה זו התרכזו יהודים רבים שחכו לאפשרות לעלות לארץ ישראל.המחנה הזה תוחזק על ידי  unra – אונר"א , חברה בינלאומית שתמכה בפליטים אחרי המלחמה .   

 

אנחנו הילדים רוכזנו לכמה שעות כל יום, כדי ללמוד לכתוב ולקרוא מעט עברית. הקושי ללמוד לכתוב עברית היה אדיר בשבילי ולא הצלחתי להתמודד עם הכתב שמתחיל בימין במקום בשמאל. העברית הייתה לי קשה מאוד והייתי חוזרת אחרי הלימודים מרוחה בדיו כולי ומתוסכלת. בזמן שאנחנו היינו במסגרת, אמא שהייתה מורה מוסמכת עם תעודות מסמינר בפולין, קיבלה עבודה במחנה בתור גננת אחראית. אחרי הלימודים לפעמים, החלקנו בשלג עם המגלשיים ועם המזחלת. גרנו בחדר סטנדרטי השרותים והמטבחון היו משותפים עם עוד 4 משפחות במסדרון.  

 

אכן אחרי ציפייה רבה שמענו והתרגשנו שקמה מדינת ישראל (אחרי ההכרזה) והזמן לעלות לארץ הגיע. למדנו שירים עבריים, ריקודי עם, וחיכינו בקוצר רוח לרגע הנכון. אך אוי לאותה בושה: כי שבועיים לפני שהיינו אמורים לעזוב את המקום ולעלות לארץ, קיבלתי חום גבוה מאוד עם כאבי בטן בלתי נשלטים. אחד משכנינו היה רופא שדרש להביאני לבית חולים באופן דחוף ביותר. בית החולים היה במנזר ונוהל על ידי נזירות גרמניות. אחרי כמה התלבטויות בנושא, ובחוסר הברירה הוחלט במשפחתי להסכים לניתוח במקום. אחרי הניתוח זמן ההתאוששות ארך זמן רב וסבלתי מכאבים רבים. הרבה ילדים באו לבקר אותי.

 

יום אחד באה אמי היקרה וסיפרה שאורח מיוחד בא לראות מה שלומי. האורח הזה היה שליח מארץישראל  שבא על מנת להכין את כולם לעלייה. מאד התרגשתי כשהוא בא ונתן לי פרי עגול בצבע כתום שלא ראיתי כמותו מעולם ואמי אמרה לי ביידיש "זהו תפוז מארץ ישראל כל האוכל אותו מבריא במהירות". למרות שהוא היה חמוץ מאד, סיימתי אותו עד הסוף.                                                                                                                                  

 

העלייה לארץ                                                                                   

לאחר ציפייה ארוכה בת שלוש וחצי שנים במחנה הפליטים, הגיע הרגע הגדול והזמן  לעלות  לארץ ישראל קרב. מטבע הדברים כל משפחה אספה וארזה את מטלטליה.בהשכמת הבוקר עלינו לרכבות, כדי להגיע לצרפת לנמל הקרוב לעיר מרסיי שנקרא san-shamart .שם הוקם מחנה בטרם עלייה לארץ, שבו נאספו פליטים יהודים מכל רחבי אירופה, וגם לפי זיכרוני גם יהודים ממצרים וממרוקו. התמקמנו באוהלים גדולים וחיכינו למועד של העלייה לאוניה. החום היה בלתי נסבל, כי זה היה תחילתו של חודש אוגוסט והתנאים הסניטריים היו מתחת לכל ביקורת. אנחנו התחברנו עם משפחה שבאה ממצרים שעזרה לנו רבות להתמודד עם כל הקשיים.

 

זכור לי שהם למדו אותי לשטוף כלים בעזרת חול צהוב ונקי שנשתוף לאחר מכן עם מים- והתוצאות היו מצוינות. שהיינו במחנה הזה כשבועיים והתחברנו רק עם משפחות, שהיו באוהלים קרובים אלינו ומאוד אהבנו את יחסם עלינו והתפאלנו התרבותם וועם הליכותיהם.  כעבור כשבועיים הגיע תורנו לעלות על האונייה, ששמה היה אנה מרייה, שהייתה אוניית מסע איטלקית. שיכנו אותנו על מדפים של שלוש קומות באולם גדול בצפיפות ובחום. למזלנו הצלחנו לעבור לבטן האונייה שהיה מלא עם שקים של צימוקים ובקבוקי יין וגם חיות קטנות שתיאורם אינו יאה.      

 

כעבור זמן עגנו בדרך בנמל איזמיר בטורקיה ושם האנייה פרקה את מטענה. בהגיעו לנמל, כולנו עלינו לסיפון, והתפאלנו מהשוטרים הססגוניים, עם התרבושים על ראשיהם. מסביב היו רוכלים שהכריזו על מרכולתם. בערוב היום המשכנו בשייט בסביבות האי כרתים. הים היה סוער והרגשנו מאוד לא טוב. כמובן שהמשכנו בהפלגתינו. בהגיענו לקרבת הארץ ליוו אותנו בשתי שורות  דולפינים יפייפים שערכו לנו קבלת פנים יפיפיה. הערב ירד ומרחוק ראינו הרים עם אלפי אורות המראה היה מרהיב וההתרגשות עצומה.  

 

בארץ שוכנו במחנה הפליטים "שער עלייה", בכניסה לחיפה לא רחוק  משפת הים. התנאים היו קשים בהתאם ליכולת של המדינה הקטנה והענייה,  לקלוט כל כך הרבה עולים ניצולי שואה, חסרי כל שאינם יודעים את השפה ואת מנהגי הארץ. למזלי הרב כעבור כשבוע הגיעה דודתי מקיבוץ שפיים, ולקחה אותי אתה לקיבוץ, שנראה בעייני אז כגן עדן עלי אדמות. בבית הילדים התקבלתי יפה וקיבלתי מיטה צחורה וארונית לחפצי. אחרי תקופה קצרה, אמי באה לקחת אותי לחדר ברמת גן. שם נרשמתי לביה"ס יהלום, ונקלטתי יפה בחברת הילדים. למדתי היטב והייתי תלמידה מצטיינת. בסוף השנה הראשונה קיבלתי פרס הצטיינות בלימודים על ידי ראש העיר קריניצי.       

 

אונר"א ראשי תיבות של סוכנות הסעד והתעסוקה של האו"ם לפליטי פלסטין במזרח הקרוב (מאנגלית: UNRWA, ראשי תיבות: United Nations Relief and Works Agency for Palestine Refugees in the Near East) היא גוף של האומות המאוחדות שהוקם בנפרד מנציבות האו"ם לפליטים שמטרתה לטפל בכל הפליטים, ועוסק רק בפליטים פלסטינים". (ויקיפדיה)

 

תשע"ו