מאגר סיפורי מורשת

נולדתי בחיפה כשמקום מגורנו היה בקריית ביאליק, בתאריך 23/7/44.  בת שנייה למשפחת צאודרר הכוללת את אמי חיה (הלנה), אבי אריה (ליאו) אחי הבחור אמיר ואחותי הקטנה רותי.

אבי, גדל בגרמניה ואמי גדלה בצרפת. הם נפגשו בהכשרה ציונית חקלאית לקראת עלייתם ארצה בשנת 1936, שלוש שנים לפני פרוץ מלחמת העולם השנייה כשהנאצים החלו לרדוף את היהודים וחייהם נעשו בלתי נסבלים. הם הבינו כאנשים צעירים שרק התחילו לבנות את חייהם, שאין להם עתיד  באירופה.

כאשר מלאו לי שלוש שנים, עברנו לגור בטבעון, שם עברו עלי ילדותי  ונעורי. גרנו בבית קטן בן שני חדרים מוקף בעצי אלון. חדר אחד שימש כחדר מגורים (סלון) ביום  וחדר שינה של הורי בלילה. החדר השני היה חדר ילדים בו ישנו שלושתנו. במרכז הבית הייתה פינת אוכל ששימשה גם להכנת שיעורים וכמקום מפגש של המשפחה בשעות הערב , במיוחד בחודשי החורף.

 

טבעון הייתה מקום מאד שקט, מעט מכוניות נסעו ברחובות ולכן הרגשנו חופשיים ובטוחים ורב חיינו כילדים היו בחוץ. הלכנו לגן ולביה"ס ברגל. אחרי הלימודים כל הילדים יצאו לרחוב ושיחקו ביחד במשחקי רחוב כמו קלס, גולות, קפיצה בחבל, מחבואים, תופסת ועוד.

הבית שלנו היה ממוקם על מדרון תלול, ולכן היה צורך לבנות טראסות בכדי למנוע סחף של האדמה ולהקמת גינה. אבי ואחי עבדו קשה ובנו את הטראסות במו ידיהם ויצרו גינה יפה ומגוונת ,עם עצי פרי ,ירקות ופרחים. בנוסף הם הקימו לול תרנגולות. באותה תקופה שנקראה "תקופת הצנע", היה בארץ מחסור במזון שנמכר בהקצבה, לפי מספר הנפשות בכל משפחה. הלול סיפק לנו ביצים ומדי פעם גם בשר עוף. לפעמים היו שולחים אותי עם תרנגולת לשוחט, תפקיד שלא כל כך אהבתי. הטיפול בלול התרנגולות היה באחריותנו הילדים, האכלנו אותם ואספנו את הביצים. פעם גם גידלנו תרנגול הודו, שהיה אמור לעלות על שולחננו בליל הסדר. אבל לצערנו הוא נגנב בלילה, שבוע לפני החג.

 

לפני שאחי הבכור התגייס לצבא וגר עדיין בבית, הוא גידל גן ירק עם מבחר ירקות. אמי קיבלה שתילים אחדים של תות שדה  והם גדלו והתפשטו לחלקת תות גדולה שאחותי ואני קיבלנו אחריות לטפל בה.

החיים של רב האנשים היו מאד פשוטים וצנועים. כמעט לא היו מכוניות פרטיות, לרובם היו בתים קטנים, לא היו מכשירים חשמליים ואלקטרוניים או טלפונים.

                                                           

רוב האימהות של ילדותי לא עבדו מחוץ לבית. כמוהן, גם אמי  הייתה עקרת בית, ידיה היו מלאות בעבודה משום שלא היו לעזרתה מכשירים חשמליים כגון מכונת כביסה, מדיח, מיקסר וכדומה. למשל יום כביסה היה יום שלם של עבודה קשה. בשנים הראשונות של ילדותי אמי בישלה ואפתה על פתיליות כי עדיין לא הייתה לנו כירת גז, וגם לא היה מקרר חשמלי, אלא ארגז קרח שהיה בנוי כמו ארון קטן עם תא, אליו היו מכניסים מדי יום יומיים, בלוק של קרח. את הקרח היינו קונים ממחלק הקרח שעבר ברחוב עם עגלה רתומה לסוס. הוא צלצל בפעמון להודיע לאנשים על בואו. כמו כן היה מחלק  נפט עבור הפתיליות ותנורי החימום וחלבן שעבר מדי בוקר מבית לבית ומכר חלב טרי מתוך כדי אלומיניום.

אהבתי את הביקורים המשפחתיים, גם כשבני משפחה באו לבקר אותנו וגם כשאנחנו נסענו לבקר אצל קרובי משפחה. לפעמים היו באים להתארח אצלנו בחגים או בשבת. הכי אהבנו את החופש הגדול כי אז נסעתי להתארח כמה ימים אצל הדודים שלי שנהנו לפנק אותי, או שבנות הדוד שלי היו באות להתארח בביתנו לכמה ימים. לפעמים היו כמה ילדים אורחים בבית, כמו קייטנה. העסקנו את עצמנו במשחקים שונים. שיחקנו מונופול, שנקרא אז "ריכוז", בהמשכים, במשך כמה ימים. כמו כן שיחקנו בקלפים, ב 5 אבנים ובשעות אחה"צ, יצאנו לשחק בחוץ במשחקי רחוב עם ילדי השכונה. כמובן שלפעמים רבנו, כעסנו ונעלבנו.

מדי פעם אמי הייתה לוקחת אותנו לים בשבת. זה התאפשר היות ובאזור חיפה כולל טבעון הייתה תחבורה ציבורית בשבת. בכדי להגיע לים נסענו בשני אוטובוסים. 

כאשר הייתי בת 10 נפתחה בטבעון בריכת שחיה. למדתי לשחות ומאז היה בילוי נוסף בקיץ. גם בית קולנוע נפתח בערך באותה תקופה. עד אז היה קולנוע קיץ, תחת כיפת השמיים. לעתים רחוקות נתנו לנו כסף לכרטיס ולפעמים היינו מטפסים על עצים, וצופים בסרט בגניבה.

 

עד גיל 9 לא היו לי סבתא וסבא. ההורים של אבי ניספו בשואה ובמשך כמה שנים לא ידענו מה עלה בגורלם. הוריה של אימי הצליחו לשרוד את המלחמה ולהינצל על ידי כך שברחו ממקום מחבוא אחד לשני. אחרי המלחמה הם נשארו בצרפת. כשהייתי בת 9 הם באו לראשונה לבקר אותנו. לנו הילדים היה קשה לתקשר איתם היות והם לא דיברו עברית. אחרי הביקור הם החליטו לבוא לגור איתנו. לשם כך הוגדל הבית, ונבנתה דירה נפרדת לסבא וסבתא. הם הביאו לנו רדיו ולראשונה יכולנו להאזין למוזיקה, לשמוע חדשות ותכניות שונות. לאט לאט השתפרה התקשורת בינינו ואהבתי את נוכחותם. באותן שנים החיים התפתחו, כשלבית נכנסו מקרר חשמלי, כירת גז, תנור אפיה  ועוד.  

בגיל הנעורים רוב הילדים הצטרפו לתנועת "הנוער העובד". השתתפנו בפעולות, בטיולים ובמחנות עבודה בקיבוצים. מטרתה העיקרית של תנועת הנוער הייתה לחנך לעבודה, התיישבות ואהבת הארץ. בערך בגיל 16 הצטרפנו לגרעין התיישבותי שהיה מיועד להקים עם קבוצות נוספות את קיבוץ אילות בערבה.

 

שם פגשתי את חנן בעלי לעתיד. חיינו מספר שנים בקיבוץ אילות והקמנו משפחה. באותן שנים עבדתי בגן הילדים. שני ילדינו טל ועפר נולדו באותה תקופה. הילדים היו עדיין קטנים כאשר החלטנו לעזוב את הקיבוץ. חנן יצא בשליחות חקלאית לאירן. בהמשך המשפחה הצטרפה אליו וחיינו שם 7 שנים. במהלכן נולדה ביתנו הקטנה גל. שנה אחרי שחזרנו מאירן הגענו לכפר מרדכי ובנינו כאן את חיינו. 

רק בגיל 40 כשבתי הבכורה התגייסה לצבא, התחלתי ללמוד באוניברסיטה, חינוך לגיל הרך. עבדתי בהדרכת גננות ומטפלות ובמקביל למדתי לתואר שני. 

 

היום כל משפחתנו גרה בכפר מרדכי, אני שמחה ומאושרת שכל אהובי סביבי. תמיד עסוקה עם נכדים, בבית, בגינה, בהתנדבות, טיולים, קריאת ספרים ועוד. 

 

"כְּפַר מָרְדֳּכַי הוא מושב באזור השפלה, ליד המועצה המקומית גדרה, השייך למועצה אזורית גדרות. המושב נקרא על שם מרדכי עליאש, הציר הראשון של מדינת ישראל בבריטניה. את היישוב הקימו עולים מאנגליה, מסקוטלנד ומדרום אפריקה, בשנת 1950, על אדמות של הכפר הערבי בשית, שנחרב במלחמת העצמאות. המושב שייך לתנועת האיחוד החקלאי". ויקיפדיה

 

תשע"ו, 2016