מיום הכרזת המדינה ועד לבגרות
שנת 1938. בת לציפורה קאופמן ומאיר שפיגל, אחות ליחזקאל (חזי) וברוך שפיגל
כשהייתי ילדה בת 10 דוד בן-גוריון הכריז על הקמת מדינת ישראל. שמענו ברדיו על הכרזת המדינה והשמחה הייתה גדולה מאוד. גרתי אז עם הורי (ציפורה ומאיר) ושני אחי (חזי וברוך) בבני ברק, שהיתה שונה מאשר היום.
ציפורה ומאיר שפיגל
הכרזת המדינה
בשכונתנו הייתה חנות למכירת יינות אז בעל החנות פתח אותה וחילק יין, בעל חנות אחרת חלק עוגות ואנשים רקדו מרוב שמחה ברחוב. אבל ,אבא שלי אמר לי :"שהוא חושש מאוד מפני תגובת מדינות ערב ויש שמועות שתפרוץ מלחמה" ואכן ,כך היה פרצה מלחמה שדוד בן-גוריון קרא לה מלחמת הקוממיות היו שקראו לה מלחמת תש"ח והיו שקראו למלחמה זו מלחמת העצמאות.
באותה תקופה שלטו הבריטים בארץ (שלטון המנד"ט) ואסור היה להביא נשק לארץ הייתה בעיה קשה…
בעקבות המלחמה היה מצב קשה בארץ היה צנע היה חוסר במצרכי מזון בסיסיים כמו :קמח, סוכר, שמן ועוד. זאת כיון שעקב עליות היהודים, גדלה מאוד אוכלוסיית הארץ והיה צורך לספק מזון לכולם. הוחלט שאת כמות המזון הקיימת יחלקו באופן שווה לכלל האוכלוסייה.
למדתי בכיתה ד' בבית ספר ברמת גן שנקרא בית ספר "יהלו"ם" והיה בבית הספר חוג לחקלאות. הצטרפתי לחוג חקלאות וכל מי שהצטרף קיבל אפרוחים, שגדלו לתרנגולות והטילו ביצים וכך היו לנו ביצים כאשר היה מחסור. לול התרנגולות שלנו עמד בחצר, ומשך את התנים לנסות את מזלם לטרוף תרנגולת. היללות שלהם, היו מקפיאות דם ומפחידות. הבית היה בית קרקע, לול התרנגולות היה בחצר, קרוב מאוד לחלון חדרי והיללות של התנים נשמעו כאילו מתחת לחלון חדרי. זה הפחיד אותי מאוד.
אבא שלי היה לוקח מספר ביצים ומביא לסבא שלי, סבא יעקב, שגר ברמת -גן.
למעט מאוד ילדים באותה תקופה היו סבא או סבתא מפני שבאירופה הייתה מלחמה קשה מאוד ויהודים רבים נספו בגטאות או במלחמה. לי היה מזל שהמשפחה של אבא שלי הגיעה לארץ עוד לפני מלחמת העולם השנייה. הם התיישבו בת"א וגרו באוהל בנוה צדק. היה חוסר עבודה בארץ וסבתא שלי, גיטה (שסבתא טובה שלי קרויה על שמה) עבדה בקטיף תפוזים. עד היום שמורה בביתי כוננית מעץ ששימש לארגז תפוזים ועל התחתית כתוב: תפוזים מיפו (באנגלית). סבתא שלי הייתה ציונית ורצתה שכל המשפחה תגור בארץ ישראל שנקראה באותם ימים פלסטינה. אבא שלי הגיע לארץ בגיל 10 ולמד בבית ספר "תחכמוני" בת"א. אמא שלי, צפורה, עלתה לארץ גם כן לפני המלחמה בעקבות אחותה רחל, אבל כל יתר בני משפחתן נספו בשואה.
משפחת קאופמן, בצילום בעיירה סטריז'וב שבפולין, לפני המלחמה: מימין לשמאל
רחל דרך לבית קאופמן, צפורה שפיגל לבית קאופמן (סבתא רבתא שלי – נגה וייס), יחזקאל קאופמן (נפטר לפני השואה), אסתר קאופמן לבית הגל (נספתה בשואה), שמואל קאופמן (סטודנט, בתקופת המלחמה נעלמו עקבותיו), חנה גלבוקס לבית קאופמן (נספתה בשואה.
דף עד משפחתי
זכור לי שאמי ז"ל, הייתה אומרת לאבי ביידיש (כנראה כדי שלא אבין, אבל אני הבנתי) שהיא איננה מבינה מדוע לא מגיעים מכתבים ממשפחתה. בדיעבד, הבנתי שזה מפני שהם נספו בשואה וכאן, בארץ לא בדיוק ידעו על כך.
יש לי לא מעט זיכרונות ילדות ובסך הכל הייתה לי ילדות יפה.
אבי, מאיר, היה חקלאי וגידל תות ותפוחי אדמה, הוא גידל גם פרחים ולכן יש לי יחס מיוחד לפרחים. את הפרחים היה משווק לחנויות בתל-אביב. השדה שלו היה ברעננה והוא היה נוסע באוטובוס לעבודה וחוזר עם הפרחים שנקטפו לת"א. היו לו פועלים, בחורים ערבים צעירים מן הכפר שליד רעננה (ח'ירבת עזון), שנעלמו עם פרוץ מלחמת העצמאות והפסיקו לבוא לעבודה, לכן לעיתים הייתי אני בת ה-7 נוסעת עם אבי לעזור לו באיסוף תפוחי אדמה או בקטיף פרחים.
היה צורך למכור את הפרחים ולא היו פועלים כי אנשים רבים התגייסו לכן, בסוף הקיץ, באוגוסט כאשר הייתי בת 7 וחצי, ביקש ממני אבא לעזור לו במכירת הפרחים כי הוא היה צריך ללכת להשקות את השדה ולקטוף את הפרחים.
אבא שם דליים עם מים ובתוכם פרחים ברחוב קינג ג'ורג' בתל אביב פינת סמטה פלונית/ אלמונית (בה הוצב פסל של אריה) בה היה קיוסק למכירת משקאות וממתקים והעוברים ושבים קנו ממני פרחים. בינתיים, נסע אבא לרעננה להביא פרחים נוספים. התחיל להחשיך ואני הייתי מודאגת כי אבא טרם חזר, בינתיים הגיע שוטר ואמר לי לזוז עם הדליים והפרחים כי זה מפריע למעבר על המדרכה. הייתי בסך הכל כמעט בת 8 ודי נבהלתי אבל זזתי ובעל הקיוסק נתן לי קופסת קרטון ריקה מממתקים כדי שאוכל לשים בה את המטבעות שקיבלתי עבור הפרחים. אחר-כך נודע לי כי הפדיון באותו ערב היה גדול במיוחד, 14 לירות ארץ ישראל, באותם ימים היה זה סכום נכבד ביותר. באותו זמן ציפינו להולדת אחי הצעיר והשמחה הייתה רבה כי הכסף איפשר לרכוש ציוד לתינוק שיולד.
גרנו בבני-ברק אבל כאמור למדתי ברמת-גן ולכן ההליכה לבית הספר הייתה די רחוקה. הלכנו חבורה די גדולה של ילדים בחולות בדרך וראינו דברים מעניינים: צמחים, ציפורים ולפעמים נעצרים ומדברים ומאחרים לבית הספר.
באותם ימים לא היו מקררים אלא ארגזי קרח שבאמצעותם ניתן היה לקרר את המזון, אבל בבני ברק היה בית חרושת לקרח ואני הייתי מביאה גוש קרח מבית החרושת במלקחיים ענקיים ואסור שייפול הגוש כי זה יגע בחול והקרח נוגע לי ברגל וזה מקפיא ולא נעים.
המשימה הייתה לא קלה, מפני שגוש הקרח היה קר וכבד ונשיאתו הייתה קשה. לכן, אחרי תקופה ביקשתי שיקנו לי אופניים כדי שאוכל להביא את הקרח יותר בקלות. ברשות הוריי, אספתי את המטבעות שקיבלתי עודף מהקרח והשחלתי את הגרוש עם החור על שרוך, זאת על מנת לחסוך לרכישת אופניים.
יום אחד אבי הפתיע אותי והביא זוג אופניים בצבע ירוק. הייתה לי בעיה, לא ידעתי לרכב על אופניים והייתי צריכה ללמוד. אבא הבטיח ללמד אותי והגיע תורי להפתיע אותו, כאשר למדתי בעצמי וללא עזרה לרכב על אופניים. בתחילה ניסיתי לאורך הגדר בחצר ואחר כך הצלחתי.
הייתי הילדה היחידה בבני ברק בעלת האופניים.
סבא רבא מאיר, דוד טלי, אמא שלי, דוד גילי וסבתא טובה (נגה וייס)
זיכרונות ילדות רבים מציפים אותי, משחקי הילדות ששיחקנו בחצר: קפיצה על חבל, קלאס, 5 אבנים, מחבואים, פעילות בצופים ועוד.
כשסיימתי את ביה"ס היסודי נרשמתי לסמינר לווינסקי כי רציתי מאוד לעסוק בהוראה.
בזמן לימודיי בסמינר הכרתי את עודד, סבא של נגה, ובשנת 1958 התחתנו.
מימין לשמאל: עודד וטובה……
עבדתי כמורה מחנכת ועודד החל לעבוד כמכונאי מטוסים באל-על ולימים למד והפך למהנדס טיס עד לפרישתו.
סבתא שלי בראש הפירמידה במכון ווינגייט בקורס מדריכות ספורט
אנו הורים לטל, לגיל ולגליה (אמא שלי – נגה וייס) וסבים ל – 9 נכדים ונכדות
מילון
צנ"עמדיניות צנע הונהגה בישראל בין השנים 1949–1959, וזכתה לכינוי תקופת הצנע. מטרתה של מדיניות כלכלית זו הייתה ליצור שער חליפין יציב וכך לחסוך במטבע חוץ.
ציטוטים
”למעט מאוד ילדים באותה תקופה היו סבא או סבתא “”באירופה הייתה מלחמה קשה מאוד ויהודים רבים נספו בגטאות או במלחמה.“
