מאגר סיפורי מורשת

שמי ניצה, עליתי ארצה בשנת 1949 עם הוריי ושתי האחיות שלי מהארץ טריפולי. עליתי בגיל שנתיים באוניית המעפילים.

כל משפחתי נדדה מעיר לעיר בתקופת השואה, תמיד נרדפנו בחו"ל, גם מהערבים וגם מהגרמנים. אחיותיי, אני והוריי ניצולי שואה.

הגענו לישראל, הורידו אותנו בחיפה, ומשם הגענו לבית ליד פרדסייה. גרנו שם שנה במעברות אך כעבור שנה שלחו אותנו לב"ש. בב"ש גרנו באוהלים ובמעברות בערך כ-5 שנים. משפחתי ואני היינו בין המתיישבים הראשונים בב"ש.

אבי עבד עבודת דחק, היה נוסע ממכתש קטן עד מכתש גדול כל יום מהבוקר עד הלילה כדי לפרנס את משפחתי. היינו מקבלים לפי מספר הילדים בבית הקצבה.

כאשר התחילו לבנות את שכונה א' בב"ש היינו באים בשבת לראות איך בונים את השכונה, מביאים את הבתים במנופים ומניחים אותם וכך גם את שכונה ג'.החיים שלנו היו לא קלים, היה לנו מאוד קשה מבחינה פיזית וכלכלית. ריססו לנו את הראשים בדידיטי, סבלנו מעקיצות ומפציעות. כמה וכמה פעמים נפלו האוהלים שלנו והתלקחו באש, אין ספק שהיו לנו חיים לא קלים…למדתי בגן עירוני בב"ש, למדתי בבי"ס דתי 8 שנות לימוד ובתיכון למדתי פקידות. מימנתי את לימודיי לתיכון מעבודה בבוקר ב"מתפרת הנגב" ובערב למדתי. בגיל 18 התחתנתי. בגיל 19 ילדתי את בני הבכור. כיום אני אם ל-5 ילדים וסבתא ל-10 נכדים. בגיל 50 למדתי השכלה תיכונית למבוגרים וסיימתי בהצלחה עם בגרויות.

בתקופה שילדיי היו קטנים לא הייתה לי אפשרות ללמוד מחשבים כמו היום. כיום אני מרשה לעצמי ללמוד את החסר שהוא כמובן המחשב . תודות לביה"ס "יחדיו" שנתנו לי את ההזדמנות ואפשרו לי ללמוד מחשבים.