מאגר סיפורי מורשת

שמי ויויאן פרץ, נולדתי באגאדיר שבמרוקו בשנת 1946, בת שישית להורי מסעוד ואסתר. משפחתי הייתה אמידה והיו לי 6 אחים כליפה, רחל, מימי, מאיר, ג'קלין, ויויאן (אני) ואחי הקטן שמעון.

 

החיים במרוקו היו פשוטים מאוד,  היחסים עם השכנים שלנו  היו טובים,  הייתה אהבה מאוד גדולה בן כולם בלי בעיות ובלי קינאה ועם הרבה פרגון בין כולם .                                                                          

 

התחנכתי בגן רק של יהודים וזה היה דומה לגן מסורתי (כמו בית כנסת), בגן היו מלמדים אותנו שירים בעברית והרבה תורה. אחרי הגן למדתי בבי"ס של יהודים בלבד, שם למדנו צרפתית, עברית וערבית .

בשעות הפנאי למדתי תורה.                                                                                                          

 

לאבי הרב מסעוד פרץ, שהיה תלמיד חכם ולומד תורה הייתה מכולת. (כדי לפרנס את משפחתו). אחר הצהריים אני הייתי  באה למכולת לעזור לאבי. הייתי עובדת משעה שתיים בצהריים  עד שעה שמונה בערב. בעבודתי הייתי מסדרת את המדפים, מנקה את החנות ובסוף היום הייתי עושה חשבונות עם אבא שלי, שתמיד היה מראה לי את מחברת החשבונות ובמחברת היה כתוב לאיזה ספק הוא חייב כסף ומי חייב לו כסף. 

 

בסוף היום שסגרו את המכולות, הייתה לי משימה סודית וחשובה, לרכז את כל ההזמנות של היין עבור הלקוחות המוסלמים שהיה אסור למכור להם אלכוהול בגלל החוקים המוסלמים. אז אני הייתי לוקחת את האופניים שלי ביחד עם סלסלה ובתוכה בקבוקי היין ואז הייתי עוברת ברובע המוסלמי של העיר אגדיר ומוכרת יין.

 

החגיגה הגדולה של המוסלמים הייתה בזמן הראמדן. אני הייתי מגיעה כל ערב של חג הראמדן לרובע המוסלמי ומוכרת ללקוחות המוסלמים  פי שלוש מהזמנות של הרגילות של היין. ערב אחד ראיתי ליד אחד הבתים, אנשים שאני לא מכירה, אז אני הבנתי שהם  בלשים של המשטרה שמנסים לאתר את מוכרי  היין למוסלמים.  היין היה מוחבא  בסל כלשהו,  מעל בקבוקי היין היו בקבוקי מיץ תפוזים. הבלשים שאלו אותי "תגידי ילדה מה יש לך פה ? "אז אמרתי "מיץ תפוזים קר שאני מביאה לבית שלי"                                                                            

הבלשים אמרו: "אולי תימכרי לנו קצת מיץ כי אנחנו צמאים"

אני אמרתי "בכבוד רב, תמורת אחד דירם תקבלו שני בקבוקים".

כך אני ניצלתי, אחרת הייתי הולכת למוסד לעבריינים קטנים.

 

בגיל 14 כל חיי הרגילים הפשוטים נמחקו, ברעידת האדמה באגאדיר, העצומה שהחריבה את כל העיר אגאדיר. זה היה בלילה, 12 בלילה, אני  ישנתי בחדרי ביחד עם אחי הקטן שמעון ולפתע האדמה רעדה אני התעוררתי וראיתי את המוות הקשה של אחי הקטן שמעון. (" אני זוכרת שראיתי אותו גוסס זה היה נוראי ועצוב ואני זוכרת את הצעקות שלו והוא צעק וצעק בלי הפסקה הצילו")  ארון נפל על בטנו.

 

במשך יומיים אני הייתי מתחת לאדמה    (" אני זוכרת שהתפללתי לה', שיהרוג אותי שאני ימות. זה היה לי קשה מאוד לא ידעתי מה לעשות הייתי תקועה ובלעתי חול ואבנים . אני לא יודעת איך הגוף שלי שרד אבל אני בטוחה שזה היה נס") לאחר יומיים קשים מתחת להריסות חילצו אותי. לאחר רעידת האדמה,  הסוכנות בישרה לי ש22 נפשות ממשפחתי נספו בזמן רעידת האדמה.  

 

לאחר אשפוז של שנה בבית החולים (בנוסף מלך מרוקו מוחמד החמישי ביקר אותי בבית החולים בתור סתם ילדה שאיבדה את המשפחה שלה. הוא בטוח לא ציפה שאני יצייר דיוקן שלו ושאני יעשה תערוכה בארמונו  בראבט)  אומצתי על ידי משפחה קתולית שחיה בבלגיה, המשפחה האומנת הרעיפה עלי בכול טוב אך אילצה אותי להיות נוצרייה.

 

כעבור כמה שנים נודע לי שאמי אסתר בחיים, אז החלטתי שאני אטוס למרוקו. משם עליתי לישראל ביחד עם אמי אסתר כשהגענו ארצה גרנו ביפו. בישראל פגשתי את אחיי ואחיותיי. לאחר פגישתי עם אחיי ואחיותיי נשלחתי לפנימייה דתית בכפר חסידים.

כאשר אני גמרתי את לימודי בבית ספר, חזרתי ליפו. ביפו אני למדתי קוסמטיקה ואחר כך התחלתי ללמוד בגיל 18 ציור באגודות הציירים בתל אביב. בתל אביב, אני פגשתי את בעלי (סבא שלי)  משה פרץ,  לאחר זמן מה התחתנתי בגיל 19 עם משה. אנחנו גרנו ביפו. התחלתי לעבוד בתור קוסמטיקאית, משה עבד בתור מתכנן גנים לבניינים עבור קבלנים גדולים.

 

בשנת 1966 ילדתי את בני הבכור אילן פרץ (דוד של אריאל). היה שיפור גדול במצב הכלכלי של הבית, אנחנו עברנו לגור בבית גדול מרווח מאוד בבת ים ושם נולדו שאר ילדיי.

 

בשנת 1985 התגרשתי מבעלי משה, עברתי לגור בשיכון דן. בשנת 1997 הלכתי לכנס של פלסטיקאים, אני ישבתי ליד פטריק (לא ידעתי מי הוא) ושאלתי אותו עם המבט הצרפתי מה נושא הכנס. הוא הסתכל עלי ומאז לא נפרדנו וככה פגשתי את ד"ר פטריק בן מאיר בעלי הנוכחי. העוסק בתחום הפלסטי כלומר מנתח פלסטי. בשנת 2000 התחתנתי בפעם השנייה, עם בחיר ליבי החדש, פטריק. מאז בכל השנים הללו המשכתי לעבוד בתור קוסמטיקאית, ציירת ופסלת.  

 

בשנת 2010, עליתי על הבמה לראשונה בתור שחקנית בהצגה חדשה בכיכובו של אבנר דן ("נסיבא לחביבה" בעברית "החותנת החביבה" קומדיה דו לשונית, עם טעויות בשפה המרוקאית). לאחר מכן בשנת 2015, עליתי בפעם השנייה, בהצגה בכיכוב סולן להקן שפתיים (ללה מסועדה קומדיה דו לשונית).  

 

כישרוני האמנותי בלט כבר משחר ילדותי. עוד בהיותי ילדה בת חמש, נהגתי בימי שישי לאחר שאמי אסתר הייתה חוזרת מהמשחטה עם דלי מלא בבשר ודם, להתגנב למטבח ואז לתקוע חזק את ידיי בדלי במטרה שידיי יתמלאו בכמה שיותר דם. לאחר מכן הייתי רצה עם הדם לחדרי ואז התחלתי לצייר על קירות חדרי אחר כך אמי אסתר נכנסה לחדר בצעקות. בנוסף אבי, מסעוד נתן לי לצייר על קירות המכולת כל זה בתמורה שהייתי עוזרת לו בעבודת המכולת.

 

במשך השנים לאחר שהתבגרתי ועברתי את כל מה שעברתי, התחלתי לצייר טקסים, מנהגים ונופים מרוקאים שהם מבחינתי געגועים למרוקו. בשנת 1993 התחלתי  ללמוד רישום וטכניקות צבע אצל הצייר אבינדב לוי. בשנת 1995 הוזמנתי על ידי יו"ר ברית יוצאי מרוקו, אהרון נחמיאס ז"ל, להציג תערוכת יחיד במרקש שבמרוקו. האירוע נערך במסגרת מפגש יוצאי מרוקו מכל העולם ובחסות המלך חסן השני. נושא המפגש היה יהדות מרוקו והדיאלוג בין העדות בעבר ובהווה. בתערוכה זו בחר מלך מרוקו ציור דיוקן של אביו, המלך מוחמד החמישי שביקר אותי בבית החולים בקזבלנקה לאחר רעידת האדמה בהיותי ילדה. הציור תלוי עד היום בבית המלוכה ברבאט. תערוכה זו היוותה עבורי פריצת דרך וחשפה אותי בפני הקהל המרוקני, מה שהביא אותי להציג תערוכות נוספות במרוקו.

 

ביתי מאד מיוחד ויצירתי. ניתן לראות בכל פינה פסלים שלי וגם של אמנים ידועים. חדר השינה למשל נראה שונה. את הגב של המיטה הזוגית אני  פיסלתי בצורת חזה של אישה עם מחוך. 

 

כיום אני בת 70 עם ארבע ילדים ושנים עשר נכדים.

 

"רעידת האדמה באגאדיר (צרפתית Tremblement de terre d'Agadir de 1960; ערבית ????? ?????? 1960) התרחשה ב-29 בפברואר 1960 בשעה 23:40 והייתה רעידת האדמה החזקה ביותר בתולדות מרוקו. גודלה היה 5.7 בסולם מגניטודה לפי מומנט והיא גרמה ל-12,000 עד 15,000 הרוגים ולכ-25,000 פצועים. לפחות 35 אלף אנשים נותרו ללא קורת גג. מספר ההרוגים היווה כשליש מאוכלוסיית העיר באותה שנה. אגאדיר אכלסה קהילה יהודית גדולה וחשובה, ועל פי הערכות, כ-1,300 יהודים נספו ברעידת האדמה". ויקיפדיה

 

תשע"ו