מאגר סיפורי מורשת

אוצר אנושי מתוכנית הקשר הרב-דורי

מטבח קטן, האוכל על פתיליות והשמחה תמיד הייתה רבה

כאן אני עם שירי נכדתי.
אני בבית הישן שלי
הזיכרונות שלי. ילדות, משפחה, החגים ועל בית הספר...

משפחתי – אחי ואחותי
נולדתי בירושלים בשנת 1938. ניצה אחותי (ז"ל) נולדה בשנת 1936. אלי אחי (ז"ל) נולד בשנת 1944 ואמנון אחי נולד בשנת 1970.
 
ילדות
ההורים עבדו כל השנים "בסוכנות היהודית" ואנחנו, האחים גודלנו על ידי עוזרות ומטפלות. ניצה (אחותי) חלתה ב"שיתוק ילדים" והייתה צריכה ללכת עם אביזרים לרגליים כדי שלא תיפול.
 
באחת המלחמות, דודי אמנון שהוא אח של אמא שלי נפצע קשה מאוד ואיבד את שתי כפות ידיו והתעוור בשתי עיניו. אמא שלי לקחה אותו ואת ניצה לארה"ב ושם עברו שניהם ניתוחים. ניצה ברגליים ולאמנון ניסו לשים פרוטזות בידיים. הניסיון כשל ולא הצליחו להרכיב פרוטזות לשתי כפות ידיו. גם לטיפול בעיניו לא היה ניתן לעשות דבר. מאותו היום, לאחר הניתוח, ניצה אחותי, התחילה ללכת באופו עצמאי, רגיל ללא מכשירים. אמנון דודי, עבר שוב ניתוח ב"תל השומר"  ושם גם נפטר…
 
על הוריי
אמא ואחיותיה ואחייה נולדו בארץ וגם אבא שלה נולד בארץ, אבל אמא שלה נולדה ברוסיה ועלתה לארץ לפני שנים רבות והמשפחה שלה גרה בעיר העתיקה בירושלים. במלחמת השחרור, איבדנו את העיר העתיקה והמשפחה עברה לגור בשכונת גאולה. אבא יליד מינסק שברוסיה, נולד בשנת 1911 ומשפחתו עלתה לארץ כשהיה בן 17 הרבה לפני קום המדינה. לאחר מכן אבא היה בבריגדה במשך 5 שנים בהן נולד אלי ומאוחר יותר גם אמנון.
 
עברנו את "מלחמת השחרור" בירושלים הנצורה, וכשהסתיימה המלחמה החלטנו לעבור לכפר ויתקין כי בן גוריון ביקש לעבור מהעיר אל הכפר. אבא עבד במועצה עם יצחק בן צבי (ז"ל) ואחר כך עבר לעבוד ב"דיור לעולה". גרנו בהתחלה בבית ינאי בצריפים של הצבא הבריטי ואחר כך בנינו את הבית בחופית, שם ניתנה חלקה לכל עובדי המועצה (כך בעצם הוקמה חופית, בשנת 1952).
בשלב מסוים, החלטנו לעבור צפונה כי יאיר עבר לעבוד ב"תנובה תל יוסף" וכדי להיות קרובים יותר, עברנו לגור בקיבוץ כפר רופין. אני עבדתי שם כאחות שכירה, אחר כך הפכנו להיות "חברים" עד שהילדים גדלו ועזבו אותנו לצה"ל ובנו חיים משלהם. אז, עברנו לגור בבית שאן שנה אחת.
 
לאחר מכן עברנו מבית שאן לעפולה. גרנו בה 16 שנים ושם עבדתי בבית חולים בעפולה. בזמן שיאיר יצא לפנסיה, הוא דאג להרחיב את ביתנו בחופית ולבנותו מחדש, כשאני סיימתי את עבודתי, חזרנו לבית המשופץ בחופית.
 
כיום, עמית, אסף ואסנת גרים במושב "רם-און", אלי גר ב"תל אביב" ודורון גר ב"ראש העין" ,והכי קרובים אלינו, שגרים בנעורים הם גיל, ריסה, שירי וסיון.
בית הספר
מכיתה א' למדתי בירושלים בבית הספר "גימנסיה רחביה". המקום היה קרוב מאוד למקום העבודה של הוריי ב"סוכנות היהודית" אמא עבדה כטלפוניסטית ואבא עבד שם בארכיון. אני זוכרת שהייתה שם התפוצצות מפצצה שהונחה שם ואנחנו מאוד דאגנו, זה היה זמן קצר לפני מלחמת השחרור.
 
ב"מלחמת השחרור" היה מצור על ירושלים ואת האוכל קיבלו לפי כרטיסים וגם המים היו בחלוקה ואנחנו היינו מופגזים יום ולילה. לאחר מכן, בשנת 1952 כשבן גוריון ביקש לעבור מהעיר אל הכפר, עברנו לכפר ויתקין. בית הספר היה קטן והכיל את כל הכיתות מא' – י"ב ואני התחלתי שם בכיתה ח'.
 
בעיקרון, הוחלט לא לעשות תעודות בגרות כדי שהילדים יישארו חקלאים ולא יעברו ללימודים אחרים. בכיתה י"ב (שכיום זה המקום בו קיימת תנועת הנוער) היינו 12 ילדים בלבד ואף ילד לא נשר. גם אם לא היה תלמיד טוב. מבית הספר, התפזרנו לצבא, ללימודים אחרים… אני למדתי בבית ספר לאחיות ב"הדסה" בירושלים. בבית הספר למדתי 3 שנים עד שנת 1959. לאחר מכן, שירתתי בצבא כאחות בבית חולים ב"תל השומר" אבל לפני כן עברנו טירונות.
 
החגים עם המשפחה
סבא וסבתא שלי מצד אמא היו דתיים- מסורתיים. את כל החגים חגגנו אצלם. סבא, סבתא ואחיות אימי- יהודית, אהובה, שרה'לה, חיים ואמנון. הם גרו ב"שכונת אחווה" ב"גאולה". המטבח היה קטן מאוד, האוכל בושל על פתיליות והשמחה תמיד הייתה רבה.
 
אני זוכרת שכשהבריטים כהרגלם עשו "עוצר" ואסור היה לצאת לרחוב. אנחנו יכולנו לעשות זאת, בזכות אבא ששירת בבריגדה (זה היה השירות בצבא הבריטי) במסורת של חגים בתוך המשפחה נמשכה גם כשאנחנו הפכנו להורים ואת כל החגים חגגנו ביחד. עד היום, כשבכל פעם מוזמן אחד מבנינו עם משפחתו ובעיקר משפחתו של גיל עם ריסה, שירי וסיון.

מילון

פרוטזה
כשנקתעות הידיים או הרגליים, שמים את זה כהחלפה

ציטוטים

”"ואהבת לרעך כמוך"“

”המשפחה של אימי גרה בעיר העתיקה בירושלים“

הקשר הרב דורי