מאגר סיפורי מורשת

אוצר אנושי מתוכנית הקשר הרב-דורי

מחיפה לחיפה

רותי פישמן
רותי ויוסי פישמן
חייה של רותי פישמן מילדותה בחיפה עד קניית דירה בחיפה כיום.

קוראים לי רותי פישמן לשעבר זינדל , נולדתי בשנת 1945 בבית  חולים אמהות בחיפה, הורי בחרו בשם רותי מפני שאהבו אותו.

נולדתי להורי משה וציפורה בתקופת טרום מדינת ישראל כשהמנדט הבריטי שלט בארץ. שנולדתי מדינת ישראל עדיין לא קמה והיא קמה רק אחרי 3 שנים מלידתי.

נולדתי בשכונה שנקראת "שכונת המעיין" והיא הייתה שכונת צריפים שנמצאת ברמת הדר. ילדותי שם הייתה קצרה, ובגיל 3 עם יציאת הבריטים מהארץ ותום השלטון הבריטי בארץ עברו הורי למושבה הגרמנית היכן שקיבלנו מהשלטונות הבריטים בטרם עזיבתם בית במתנה.הבית כמובן היה שייך למדינת ישראל כמו כל הרכוש שהבריטים השאירו .

כל משפחתי גרה בקומה אחת יחד עם דודי ודודותיי.

שם, במושבה הגרמנית בחיפה,  עברה לה ילדותי.

המעבר למושבה הגרמנית היה מאוד חווייתי כי מעט אנשי  הצבא הבריטי היו עדיין באזור ובמיוחד אני זוכרת את החיילים ההודים. הסביבה הייתה מלאה במחנות צבא ריקים שלאט לאט התמלאו בחיילים של צהל שרק קם.

את כיתה א' למדתי בבניין שהיה בניין טמפלרי לשעבר ושם למדתי עד כיתה ד'. בכיתה ד' פתחו בית ספר חדש ששמו "שלווה" באזור שנקרא היום קריית אליעזר באזור מרפאת לין של היום. כל האזור היה חקלאי וחקלאים ערבים עיבדו חלקות של חומוס מסביב לבית ספר.

הורי עלו בנערותם מגרמניה לפני מלחמת העולם השניה אבל שפת הדיבור שלנו בבית היתה עברית. לא הסכמנו שהורינו ידברו גרמנית. כי גרמנית נחשבה אז לשפה שנואה בגלל מעשי הנאצים .כל הסביבה שאליה עברנו הייתה מאוכלסת בעולים חדשים מפולין, מרומניה,  מיוצאי מחנות הפליטים בקפריסין ושארית הפליטה מהשואה. שפת הדיבור העיקרית היתה יידיש ואמחנו היינו אתורים לקלוט את העולים החדשים.

אבי עבד בנמל כימאי ואימא שלי הייתה עקרת בית.

כל הילדים בסביבה היו ממשפחות שעברו טראומות קשות בזמן המלחמה וכן היו בסביבה משפחות שנעקרו מבתיהם בנהריים שנכבשה על ידי הערבים במלחמת השיחרור והם היו עובדי חברת חשמל. היו גם כאלה שפונו מקיבוצים בעמק הירדן בגלל המלחמה. הסביבה הייתה של בתים טמפלרים מפוררים עם חלונות זכוכית צבעוניים שבהם ישבו עולים חדשים בצפיפות רבה. כמה משפחות בכל דירה עם מטבח משותף.

ממלחמת השחרור אני זוכרת מעט מאוד מלבד העובדה שהיה לנו מקלט בכניסה בבית שבנו מבטון משוריין. בביתנו שהיה יחסית מרווח, גרו הרבה נפשות. בכל קומה מספר משפחות ואת כל הבישולים עשו במטבח משותף, בתחילה המים נשאבו מהמרתף במשאבה ידנית שנשארה מתקופת הטמפלרים ואחר כך הותקנו מים זורמים. את המים חיממנו באש לצרכי רחצה ואחר כך הורי התקינו דוד  שעבד עם נפט וכך חיממנו מים לרחצה.

היו בביתנו  כ5 חדרים שבהם גרנו 3 ילדים, דוד רווק, דודה נשואה, סבא וסבתא. היו שלוש קומות. ובדירה מתחתינו גרו 4 משפחות. מסביב לבית הייתה חצר גדולה מאוד שבה האמהות שלנו כיבסו על דוד בגחלים פעם בשבוע וזה היה יום הכביסה הידוע לשמצה שבו היה אסור להפריע בבית בשום צורה. אבל את הכביסה הלבינו עם צבע כחול והיא הייתה תמיד לבנה ומריחה טוב. ילדותי הייתה בסימן הצנע, שהוכרז בגלל תקופת הקמת המדינה והמלחמה.

כל המזון היה בהקצבה ובתלושים והיו דברים שבכלל לא היה ניתן לקבל אבל האוכל שלנו היה מאוד סביר והיה מזון לכולם. לא היו ירקות כמו היום אבל היו כרוב, כרובית. כל היתר …. ביצים, קמח, סוכר, בשר, שמן ותפוחי אדמה חולקו בתלושים כל משפחה קיבלה הקצבה לפי נפשות וגם לפי התעסוקה של האב.

לאמי קראו ציפורה שהוא שמה הישראלי. לפני שהיא עלתה לארץ שמה היה פאני. היא עלתה בגיל 14 לארץ עם הכשרה של תנועת נוער שבזכותה היא קיבלה סרטיפיקט מהאנגלים לעלות לישראל מגרמניה. גם אבי משה ששמו היה בעבר מוריץ עלה באותה צורה לפלסטין, בזכות סרטיפיקט שקיבל מהאנגלים וגם הוא עלה בזכות חברותו בהכשרה של תנועת נוער.

אחותי הבכורה שלומית נולדה בעיצומה של מלחמת העולם השנייה כשהורי קיוו שהשלום יבוא במהרה. אני נולדתי בסיום המלחמה חודש לאחר סיום המלחמה באירופה ולפני סיום המלחמה באסיה ואחי הצעיר מיכה כבר נולד ב1953.הוא נקרא כך על שם סבי מיכאל אם אמי שנפטר בשנים אלו. כל המשפחה גרה ביחד עד שסבי וסבתי נפטרו. דודתי אחות אימי התחתנה ועזבו סוף סוף את הבית לבית נפרד. סבתי נפטרה בשנת 1950  וסוף סוף היינו רק המשפחה הגרעינית.

היות ובכל הסביבה היו משפחות ששרדו את השואה או היו פליטים, כולם רצו להתחיל מחדש. גם מי שאיבד ילדים או בני זוג בשואה רצה להתחיל מחדש. אבל באופן טבעי הם שמרו על הילדים האלה מאוד ומכל משמר. אז התחלקנו באופן טבעי לילדים ילידי הארץ  שידם בכל: רצים יחפים,מטפסים, קופצים, משחקים רוב הזמן ברחוב וחלק שהיו ילדי עולים שההורים היו שומרים עליהם מאוד.

גרנו בשכונה שהייתה במרחק הליכה מהים שהיה בלתי נפרד מהחיים שלנו. היות ואבא שלי היה איש ים, אני במיוחד ביליתי הרבה בנמל. אבל גם חלק מהחברים שלי היו קשורים לים או שאבותיהם הפליגו כימאים או שעבדו בנמל.

לים היינו הולכים ברגל דרך שכונה שקראו לה " שכונת הרכבת " , חצינו את פסי הרכבת ברגל, ושמנו בדרך כלל על הפסים מסמרים, מטבעות ישנים כדי שהרכבת שתעבור תמעך אותם. הים היה חופשי לכניסה לכל התושבים, לא הייתה הפרדה בין גברים לנשים, הים היה בילוי טוב וזמין בחינם.

לשחות לא למדנו בים, אלא למדנו בבריכת בת גלים, שהייתה אז הבריכה ב ה' הידיעה. שם בבריכה זו הייתה מקפצה גבוהה מאוד ורק מאוד אמיצים העזו לקפוץ מהמקפצה הכי גבוהה. בבריכה התקיימו תחרויות שחייה ארציות, הבריכה הייתה יחודית בכך שהמים היו מלוחים.

בילדותי היו כמה מלחמות, הייתה מלחמת השחרור,מלחמת סיני, והמון המון פעילויות פיגוע שהיו קוראים להם מעשי פדאיון. המשחקים שלנו עסקו הרבה מאוד בתפיסת מרגלים, במשחקי מלחמה, וגם במשחקים הקלאסיים.קלאס ,חמש אבנים,חמור ארוך ועוד

עסקנו בגלל הצנע בחיפוש אחר יצרנים של מוצרים מזויפים. ואפילו חשבנו שמצאנו כאלו בחצר ליד הבית.

גרנו ליד מחנה צבאי ששימש בסיס בו ללהקה צבאית, היינו מעריצים של להקת פיקוד צפון, וקיבלנו תעודה שהיינו חברים בלהקה. מלבד זאת הסביבה הייתה מלאה בוסתנים של פרי. -בוסתנים שהערבים נטשו ומהפירות כולנו נהנו מאד.

 

זיכרונות ילדות

בבית הספר היסודי שלי "שלווה" הייתי בכיתה הראשונה נפתחה בה.

ולפי כך המורים התייחסו לכיתה זו ככיתה הבוגרת בבית הספר .בית הספר הוגדר כניסיוני והרבה סטודנטים להוראה נהגו להיות בכיתה אחת לשבוע.

כשבאו הסטודנטים אחת לשבוע תלמיד אחר היה צריך להעביר את השיעור.

מנהל בית הספר שמו היה מלמד והוא שרצה שנהיה בית ספר לדוגמה אבל קראנו למורה "המורה "וכשהמורה נכנס לכיתה היינו קמים.

הייתה לנו גינה לדוגמה שבה עבדנו בכל עת בשיעורי חקלאות והיו לנו המון טקסים ממש כמו היום, שבהם קראנו כל מיני דברי חוכמה של מנהיגי המדינה, של חכמים מהתורה ועוד. כל החגים וצורת הטקסים היו רק בהתגבשות כי המדינה הייתה צעירה ולא היו עדיין מסורות.

כמו כן נידבו אותנו להופיע בכל מיני טקסים מחוץ לבית הספר למשל זכור לי שהופענו בבית ספר לקציני ים בעכו בטקס ט"ו בשבט והופענו בפני פצועי צה"ל של מלחמת סיני ועוד…

מיד שבית הספר הוקם נחנך אצלנו שבט צופים עד אז היו צופים רק בכרמל וכל התלמידים נדרשו להצטרף בכיתה ה.

בהפסקות שיחקנו במה שילדים משחקים בדרך כלל: קלאס, חמור ארוך ,התיה כל הזמן מוסיקה ושירים, והיה ילד שאחראי על מערכת ההגברה שבעצם צחקנו עליו שהוא נשא בתפקיד זה כי לא הצליח כל כך בלימודים והוציאו אותו מהכיתה .

היה לנו בבית הספר "שמש" שהיה אחראי על סידור הכיתות ותיקונים, אבל אנחנו ניקינו את הכיתות בסוף כל יום.

היות והיו אצלנו הרבה עולים חדשים שלא ידעו טוב עברית, הילדים היותר וותיקים התנדבו ללמד אותם עברית בשעות אחר הצהריים. בסביבת בית הספר היו שטחים חקלאים והיינו הולכים לבקש מהחקלאים בהפסקה לטעום מכל מיני דברים שהם גידלו.

בהפסקת עשר חילקו לנו קקאו חם (כמו שוקו)בספלים ממתכת ,וסביב הקקאו היו תמיד קרבות. לפעמים בקיץ חילקו לבניה מין אשל כזה.צריך לזכור שלא לכולם היה ממש אוכל בבית

חלק גדול מהילדים אכל ארוחת צהריים בבית הספר כדי להבטיח לילדים תזונה מספיקה.תורנות במטבח הייתה חוייה. הספר היסודי המשמעת הייתה לא חמורה אבל הרבה יותר חמורה מהיום

ביסודי המורה הכי משפיע עלינו היה המנהל מר מלמד הוא היה בית  מאוד "כריזמטי" היה לנו גם מורה לספורט מאוד ידוע שהיה אחר כך שופט כדורגל אלה המורים היחידים שאני זוכרת מהיסודי

בכתה ח' נערכו בחינות סקר בכל הארץ כי הלימודים בתיכון לא היו חובה  ולתיכון נשלחו ילדים כמובן על חשבון ההורים אבל כאלה שעמדו בסטנדרטים מסוימים מי שלא עמד בהם נשלח ע"י הוריו לבית ספר מקצועי או הלך לעבוד. חלק משמעותי מחבריי הלכו ללמוד מקצועות כמו הוראה , תפירה או מקצועות טכניים.

אני הלכתי לתיכון חדש שנמצא בזמנו במוזיאון בעיר חיפה. היינו אמורים לבוא לבית ספר בתלבושת אחידה, דבר שהפך אחר כך לחוק בכל הארץ

בתיכון עסקנו הרבה מלבד לימודים בספורט הייתה לנו נבחרת אתלטיקה ואני השתתפתי בה, הייתה נבחרת כדורסל שגם בה שיחקתי והתחרינו נגד בתי ספר תיכונים בחיפה וברמה הארצית.

כמובן היריב העיקרי שלנו בחיפה היה בית ספר ה"ריאלי" בהדר שכמובן תמיד לקח את כל המקומות הראשונים.

אהבתי את כל המקצועות חוץ ממתמטיקה פיזיקה ואלגברה ובמיוחד אהבתי היסטוריה תנ"ך וספרות.למדתי גם שפות אנגלית וצרפתית שהיתה שפת בחירה .

מכיתה י הפסקנו ללמוד חלק מהמקצועות כי התמיינו למגמה של ספרות  או של מתמטיקה

אחר כך עשינו בחינות בגרות לפיהן.היו כאלו שבכיתה י הפסיקו ללמוד והלכו לעבוד או עשו בגרות אקסטרנית כלומר למדו בערב.

הטיולים בתיכון היו עם  בית הספר דרך הגדנ"ע  (גדודי נוער )אבל עיקר הטיולים היו מטעם הצופים וכמובן שרוב חוויות הטיולים שלי היו קשורים לטיולי תנועת נוער.

הייתה לנו לנו פעילות גדנ"ע שבועית  ובמסגרת הגדנ"ע יצאנו למחנות עבודה ויצאנו למטווחים.

בבית הספר התיכון הייתה אווירה מאוד פתוחה, וקראנו למורים בשמות הפרטיים.שזה היה מאד שונה מבתי ספר אחרים בחיפה.

היו מסיבות בתנועה ולא היו כל כך מסיבות בבית הספר, בבית הספר היה לנו טקסים, לכיבוד בית הספר דאג וכולנו באנו לבושים לטקסים לפי הנדרש .

העונשים היו בדרך כלל להוציא מהכיתה.להביא הורים.לא שונה מהיום כל כך

מוזיקה ותרבות בילוי

חיי התרבות שלנו היו סביב פעילות התנועה. במקרה שלי הצופים. המוזיקה השלטת היתה של שירי ארץ ישראל. שירים שנכתבו בימי החלוצים וטרום הקמת המדינה.

כולנו שרנו ורקדנו את השירים הללו.

במקביל התפתחה בארץ תרבות חדשה של להקות צבאיות-להקת הנחל. בצל ירוק ושלישית מועדון התיאטרון שהייתה בסגנון מוזיקה ותרבות צרפתית. במחתרת הקשבנו לרדיו ראמללה  שניגן את שירי מצעד הפזמונים. משהו שהיום אולי היו נחשב כמו הפלייליסט של גלי צהל.

רדיו רמאללה היה במה שנחשב היום השטחים ומעבר לגבול. והימים ימי טרום מלחמת ששת הימים והאזור לא בידי ישראל. אצלנו בין החברה לא היה מקובל להקשיב לרדיו רמאאלה לכן ההקשבה הייתה כאילו לא מקובלת. בדרך הביתה מבית הספר היינו מתווכחים על זה ובכל זאת מי שיכול לקלוט את שידורי רדיו זה היה בעניינים.

לאט לאט חילחלו לארץ שירים מהעולם הגדול. במיוחד אהבנו את שירי פסטיבל סן רמו מאיטליה ומצעדי הפזמונים שלנו הראו גם הם את השינוי, ובמקום ריקודי עם בתנועה החלו לרקוד גם ריקודים סלונים למשל טנגו.צה צה טויסט ורוקנרול. כמובן שזה היה עדיין חטא בקרב אנשי התנועה. במסיבות ריקודים אלו גם עישנו ורקדו צמודים משלא היה מקובל בצופים.

אפילו ללבוש גרבי משי או ניילון שהיה אופנתי היה אסור בתנועה .

בשנות השישים היה ויכוח גדול מי המלך האם אלויס פרסלי או קליף ריצרדס. כולם התחלקו בשאלה והויכוח  היה יכול להיות מאד סוער.

כולנו הלכנו להצגות בתיאטרון חיפה שקם וגם לפעמים לקונצרטים של מוזיקה קלאסית של התזמורת הפילהרמונית שהגיעה לחיפה מתל אביב.

בית הספר שלי היה קרוב לבתי הקולנוע שהיו בהם הצגות יומיות וכל מי שיצא מהשיעור או הבריז ללא רשות הלך ליומיות. היתה אגדה שרצה שמורה מסוים היה לוקח מקל ודופק על התריסים של הקולנוע היה בקרבת התיכון שלנו וקורא לכל התלמידים לחזור לשיעור הקרוב.

לפעמים חלק מהתלמידים היו נכנסים לבית המשפט שהיה גם הוא קרוב ומקשיבים למשפטים.

בכיתה י התקיים משפט אייכמן בארץ. המשפט שודר בבית הספר ברמקול וכולם הקשיבו.

זו היתה הפעם הראשונה שכולם נחשפו לזוועות השואה בצורה כזו. כולם גדלו עם סיפורים אישים כאלו ואחרים אבל רק בפעם הראשונה נתגלה היקף של הזוועה מפי ניצולים שונים והזעזוע היה גדול. עד אז כל ניצול הסתיר את מה שעבר עליו כי התבייש וחשב שרק הוא היה עד לזוועה. או אפילו חשב שהוא לא עשה מספיק להציל את משפחתו וניצל בעצמו.

לרוב  המשפחות לא היה בבית פטפון לשים עליו תקליטים ורשמקול היה בכלל דבר חדש. אלו היו אמצעי הבידור הביתיים רדיו, פטפון וגם רשם קול סלילים. את השירים לריקודים שרנו לבד ואת שירי הלהקות שמענו ברדיו ואחר כך למדנו כל מילה בעל פה ושרנו . טלפונים לא היו ברב הבתים והתור לקבלת קו היה ארוך מאד. רק לבעלי קשרים ומקורבים היה מכשיר וגם הוא היה שותף לקו עם עוד משתמשים.בעיקר כתבנו והלכנו להפגש.

נעורים

הכרתי את בן זוגי שלנו בעיקר בתנועת הצופים. את בעלי יוסי פישמן הכרתי בטיול של התנועה בחנוכה לאילת. יוסי היה חייל ויצא כמאבטח מטעם הצבא ללוות את הטיול יחד עם מספר חיילים נוספים ששהו אז כגרעין של הנחל  בחצרים. ישנו בטיול בחוץ ואת האוכל סחבנו איתנו כמנהג הימים ההם על הגב. באופן טבעי נרקמו הרבה קשרים רומנטיים בין החניכים המטיילים והמטיילות לבין המלווים. בהמשך יוסי נהג לבקרני בכל חופשה שלו מהצבא. מופיע בבית הספר בחוץ  והיה קורא לי לצאת ולברוח מהשיעור מה שקרה לפעמים. כמובן שלא אהבו זאת בבית הספר אבל לא סיפרו להורים שלי כי הייתי תלמידה טובה מאד. בגלל כל ההברזות הללו ועוד הרפתקאות שלא נכנס לפרטיהן נכנסתי להריון בגיל צעיר והתחתנו כשהייתי בכתה י"ב . לא שירתתי בצבא בגלל שהתחתנתי וזה היה מאד מאכזב עבורי כי חשבתי ללכת במסלול כמו כל החברה. אבל כל חברי מהכיתה ומהתנועה וחבריו היו בחתונה והיה מאד שמח. מיד לאחר לידת טל בני עברנו לחיות בחצרים לשם הלך כל הגרעין של בעלי יוסי. את הבגרויות שלי השלמתי לאחר שנולד בני הראשון טל שכבר הייתי בקיבוץ חצרים. טל גר היום בחיפה  והוא היום בן חמישים. לאחר מכן, נולדו לנו עוד שני ילדים: ירון וחן. לטל יש שלושה ילדים -אלה הבכורה, מסיימת בקרוב את הצבא, יונתן (יוני)נמצא בשנת שרות בצופי ים בעכו, ונמרוד שלומד בבית ספר הפתוח בכתה ט. וכמובן ממשיך במסורת של צופי ים כמו כל אחיו.

בני ירון גר ברמת גן ואיננו נשוי, הוא יוצר מוסיקלי, מלחין ומופיע עם להקה משלו ששמה אטומיק. הוא עובד בחברת גינאו שהיא בתחום סרגלי הכלים. בני חן, נשוי ליפעת, אב לעידו בן שלוש וחצי ומצפה לבן נוסף באביב, גר בצורן. עובד כשאיש שיווק בתחום האלקטרוניקה.

כולנו גרנו בקיבוץ חצרים בנגב,ככל בני למדו בבית ספר אשל הנשיא ואני הייתי מורה בבית הספר של הקיבוץ בכיתות יסוד א-ח עד שנת 1995.

בשנה זו עברנו אני ובעלי יוסי לגן יבנה ליד אשדוד, והקמנו עסק עצמאי לשיווק מוצרים וחקלאות. להוראה בבית ספר  כבר לא חזרתי.

יוסי נפטר בשנת 2000 באופן פתאומי בגלל התקף לב ונקבר בגן יבנה. לאחר מותו סגרתי את חברת אגרימן שהקמנו ומצאתי עבודה בשיווק בתחומי החקלאות ויצוא חקלאי.

בשנת 2003 עברתי  לחיפה עיר הולדתי כי כל משפחתי- אימי ציפורה, אחותי שלומית ואחי מיכה גרים בחיפה ובאזור.

עברתי לחיפה כי רציתי בין השאר לסייע לטפל באימי שהזדקנה מאד. וגם כי זוהי העיר שאני עדיין הכי אוהבת בארץ.

עד 2010 עבדתי בחברה בנהלל, ששמה מכללת הגליל שעוסקת בהבאת משתלמים לחול לקורסים בישראל. שם שימשתי מנהלת תחום חקלאות וגם הרצאתי בקורסים שונים בארץ בחו"ל במיוחד באפריקה לשם נסעתי הרבה לצורך קידום הקורסים שלי. במסגרת עבודה זו נסעתי בכל רחבי העולם במיחד לארצות מתפתחות כמו סין הודו תורכיה ואפילו הגעתי לירדן ולקטאר.

 

בשנת 2011 יצאתי לגימלאות  מרצוני. ומאז אני מטיילת ברחבי העולם ומוצאת עיסוקים שונים -שומעת הרצאות בתחומים שונים ומסייעת לטפל בנכדיי במידת הצורך.

לפני כשלושה חדשים עברתי לדירה משלי ברח חלמיש בחיפה.

המצאות ופטנטים

בזמנו לא היו מקררים בבתים, ואנשים השתמשו בקרח לקרר את האוכל. היה בכל בית ארון קרח. כל יום היה מחלק הקרח עובר והיו קונים ממנו גושי קרח.

את הקרח לקחנו במין מתקן שבנו במיוחד שהיה תופס את הגוש משני הצדדים. אם פספסת את מחלק הקרח היית צריך ללכת לבית חרושת, לקחת משם את הקרח.

כמובן שהיה חם היה רק חלק מהגוש מגיע הביתה.

פטנטים נוספים היו: דרכים להלבין את הכביסה היו להרתיח אותם על אש בחצר ושמים חומר כחול מיוחד שבתום הכביסה היה יוצאת לבנה כשלג.

לאחר מכן, הגיעו לארץ מכונות כביסה וגם מכונות לעיגול- סחיטה הכביסה לפני התליה  וזה חסך הרבה עבודה לאימהות.

המצאה נוספת שהגיעה לארץ ונעשתה נפוצה היו המקררים, והמקררים האלה חסכו את כל נושא הקרח. עד שהיו מקררים אנשים קנו אוכל ליום אחד. לחם קנינו במאפיה

עד שנות ה-60 לא היו טלפונים ברוב הבתים. בשנות ה-70 כבר הגיעו טלפונים לרוב הבתים. היה צריך הרבה קשרים לקבל את הטלפון בין הראשונים. בגלל מיעוט הקווים חיברו כמה משפחות לאותו קו, וזה עורר בלגן משעשע ומעצבן כי כל אחד הקשיב לשיחות של כולם, או שצעק בטלפון :" תפסיק לדבר ותפנה את הקו. אני רוצה לדבר".

לפני הטלפון כל דבר התנהל בעזרת הדואר, או שרצית לדבר עם מישהו פשוט הלכת אליו ברגל. כשהיה מאד דחוף ובהול שלחת מברק. התחבורה הציבורית היתה יחסית טובה כי לא היו לאנשים כמעט מכוניות פרטיות. עד אז הלכנו בעיקר ברגל לכל מקום. היו אוטובוסים לכל הארץ וכך נסענו לבקר קרובים. היתה  אחר כך גם הכרמלית, אבל רובנו הלכנו בעיקר ברגל.

את הבתים חיממנו בנפט בתנורים עם פתיליה. ואת הנפט מכרו מעגלה שעברה ברחוב. את הנפט מלאנו בג'ריקן וסחבנו הביתה. התנורים חיממו יפה אבל הסריחו את הבית מאד.

בישלו בבית על פתיליות שעבדו על נפט ואחר כך החלו לחבר בתים לגז בישול. דבר שהקל מאד את החיים של האימהות. לפעמים היה תנור אפיה על חשמל שהיה די נדיר או פלטה חשמלית .

מילון

משפט אייכמן
המשפט שהתנהל בישראל בשנת 1961, ובו הועמד לדין הפושע הנאצי אדולף אייכמן על מעשיו בשואה ובסיומו נידון למוות. אייכמן היה אחראי מטעם הנאצים על כל משלוחי הרכבות והאקציות מרחבי אירופה אל מחנות הריכוז וההשמדה. בהונגריה הוא ניהל במישרין את השילוח וכמעט חצי מיליון איש נשלחו אל מותם. לאחר המלחמה הוא ברח לארגנטינה וחי שם תחת השם ריקרדו קלמנט. חשיבותו הגדולה של משפט אייכמן היא שרבים מניצולי השואה פתחו את סגור לבם בעת עדותם, וכך גברה תודעת השואה בציבור הישראלי ובעולם, כמו גם האמפטיה כלפי הניצולים.

ציטוטים

”בשנת 2011 יצאתי לגימלאות מרצוני. ומאז אני מטיילת ברחבי העולם ומוצאת עיסוקים שונים“

הקשר הרב דורי