מאגר סיפורי מורשת

 

אני מזל שבח אהרון. הוריי עלו מתימן בשנת 1948 לארץ ישראל עם שני ילדים שנולדו שם ואחד נפטר בדרך לישראל. כשהגיעו לישראל הושיבו את הוריי בקריית שמונה. כעבור שנתיים נולדתי שם בתאריך 26/10/51. כשהייתי בת שנתיים העבירו אותנו לאחד המושבים שקרובים לכפרים ערביים וזה נקרא "קו התפר" של ישראל. במושב הזה שקוראים לו "שער אפרים"  גדלתי.

במשך השנים כשהייתי במושב הספקתי ללמוד בבית ספר יסודי וגם קצת עבדתי בחקלאות ושם גידלנו פרות לבשר וחלב. במושב הייתה צרכנייה קטנה מאוד רק בשביל לקנות דברים בסיסיים כמו ספגטי ולחמניות. אימא שלי נהגה להכין מחלב הפרות גבינה, חמאה ולבן. במשק שלנו היו גם תרנגולות שהטילו ביצים ושחטנו עופות לבשר. אימא הייתה טוחנת שעורה כדי להכין קמח באבן ריחיים שהיא בעצמה בנתה אותה. היא גם בנתה טאבון לאפיית פיתות. אז לא היה גז, אלא רק פתילייה של שבת או פרימוס קטן שהיא הייתה מבשלת על זה. ככה אמא סיפרה לי שחיו בתימן.

אני מאוד מתגעגעת לתקופה הזאת כשהיה רוגע, שלווה וסבלנות. אז במושב בתקופה ההיא לא היה כביש סלול אלא כביש מכורכר. היו בתים קטנים מאוד, ובחוץ היו שירותים מבוטקה שלא היה בהם מים. כשהייתי בת שתיים עשרה פרצה מלחמת ששת הימים. אנחנו, אנשי המושב, אשר קרובים לקו התפר ספגנו הרבה קטיושות, פחד נוראי. רצנו למקלטים שהיו ממוקמים מעבר לבית וכל חמש או שש שעות היו עוד קטיושות שפגעו במושב ושוב רצנו למקלטים. אבא שלי היה שוטר משמר הגבול והוא עבד במושב בתור המאבטח. הוא היה דואג לתושבים לאוכל ומים ומרגיע אותם. הוא היה עובר ממקלט למקלט. פעם אחת בדרך שהוא הלך אל הבתים של התושבים כדי להרגיע אותם נורתה קטיושה מעליו. אבא שלי השתטח על הרצפה ולמזלנו לא קרה לו כלום וככה העברנו שישה ימים רצופים תחת הפגזות של קטיושות ובפחד. כשנגמרה המלחמה הכול היה הרוס. קירות היו מחוררים מהקטיושות ונוצר בור מאוד גדול אצלנו בגינה ובתוכו שתלנו עץ והוא הפך לגדול ובמשך הזמן הוא הזכיר לנו את המלחמה וההפצצות ממנה.

במשך הזמן הזה היה במושב בית ספר יסודי ושם למדתי עד כיתה ח'. במושב היה לנו מועדון נוער ושם היינו מבלים בערב, רוקדים, שרים והיינו משחקים במשחקי חברה. פעם בשבוע היה לנו סרט שקראו לו "פנס קסם". ככה גדלנו במושב עם הרבה אקשן ואהבה לחקלאות. כשסיימתי את הלימודים  עבדתי במטבח של הבית ספר היסודי של המושב כשנה. לצבא לא התגייסתי כי הורי היו דתיים. לאחר שנה הכרתי את בעלי עודד ז"ל במסיבת גיוס של חברה שלי ברמת השרון. הוא הזמין אותי לרקוד, רקדנו ושמחנו. לאחר כמה חודשים של הכרות הוא הציע לי נישואים. אחרי הכרות המשפחות נישאנו לאחר חודש. עזבתי את המושב אחרי שהתחתנו, בתאריך 12/8/70.

עברתי לגור בבית הורי בעלי שבחדרה. גרתי שם שנתיים ושם נולדו לי שני ילדים, כרמית וגיא. לאחר שנתיים ששהינו בחדרה עקב עבודה של בעלי עברנו לזיכרון יעקב. בזיכרון נולדו לי עוד שני ילדים, ורד וכפיר. עד שגדלו ילדיי, לא עבדתי כי גידלתי אותם עד שהלכו לגן. אחרי שהם היו בגן התחלתי לעבוד במעון של זיכרון מספר שנים והיום יש לי גן פרטי שהבת שלי מנהלת אותו. בזמן האחרון יצאתי לפנסיה. אני מאושרת כי יש לי נכדים מקסימים שאני אוהבת אותם מאוד ושאלוהים ישמור עליהם. חבל שבעלי ז"ל לא זכה לראות את הנכדה הקטנה שלי אבל הוא שומר עליה מלמעלה. אני מאוד מתגעגעת אליו.

זה סיפור חיי מאז שנולדתי בקריית שמונה ועד לזיכרון יעקב.

מסקנה: לעבוד, לשמוח, המון בריאות ופרנסה טובה ואהבה לזולת וכל השאר זה בונוס.

מאת מזל שבח אהרון. תשע"ו, 2016