מאגר סיפורי מורשת

 

עלינו בשנת 1948 מלוב, בנגזי לישראל. הגענו לישראל בערב כיפור ונאלצנו להעביר את יום הכיפור באנייה. במוצאי יום הכיפורים לקחו אותנו לעתלית שנמצאת ליד חיפה. בעתלית חילקו לנו תלושי מזון, התנאים היו מאוד קשים, חיכינו בתור לקבל אוכל ועל מנת לקלח אותנו נאלצה אימא לחמם דוד מים והייתה שופכת עלינו קצת מים עם פינג'ן וסבון. זו הייתה המקלחת.

 

לאחר כחצי שנה העבירו אותנו למעברת באר-יעקב, ושם קיבלנו צריף ארוך, משותף עם עוד חמש משפחות וככה שרדנו, עד שאבא שלי קיבל עבודה בבאר יעקב בתור חשמלאי. הלכנו לבית ספר ובגיל צעיר (גיל 14) שלחו אותי לעבוד. כאן הסתיימו בעצם הלימודים עבורי. ליד בית החרושת שבו עבדתי הייתה חנות למוצרי חשמל, כל יום הסתכלתי במכונת הכביסה "צח 3" שהייתה מאוד ידועה אז. יום אחד מוכר החנות שאל אותי: "תגידי, למה את מסתכלת כל יום על המכונה – רוצה לרכוש אותה?". עניתי:"כן, עבור אימא שלי". הוא מכר לי את זה בתשלומים  והבאתי את המכונה הביתה ואמרתי לאימא: " זהו. את לא תשבי יותר על הברכיים לשפשף את הכביסה".

שמנו את כל הכביסה במכונה, והכנתי לאימא כוס תה ואמרתי לה: "עכשיו תשבי, ותראי איך מתכבסת הכביסה". אמא מאוד התלהבה, והרעיפה עלי נשיקות, שבחיים לא קיבלתי. היא לא יכלה להפסיק לחבק ולנשק אותי. בפעם אחרת הבאתי לה כיריים על גז ואמרתי: "מספיק עם הפתיליות והפרימוס". באיזה גיל הייתי…..!!!! נערה צעירה בת 16 וחצי שהצליחה בעמל ידה לשמח את אימה ולגרום לה חיים קלים.

 

בזכות העבודה הרווחתי כסף, התחלתי ליהנות מהחיים ולקנות בגדים. הייתי הולכת עם חברותיי לסרט אחרי העבודה, היינו עורכים בשבתות מסיבות, עם פטיפון מנואלה, עם גזוז ופופ-קורן ורקדנו ושרנו, עם כולם. היו ערבים שעשינו קומזיצים עם תפוחי אדמה ומי שהיה איתנו בקבוצה ושר לנו, היה הזמר שלמה בר. בלעדיו לא היה קומזיץ. הוא היה גר איתנו בבאר יעקב. בתקופה הזו ידענו להסתפק במועט. לא הייתה בין החברות תחרות. הייתה חברות אמתית אחת בשביל כולן וכולן בשביל אחת.

כשמישהי מאיתנו הייתה הולכת לדייט, היינו מתחלפות בבגדים, במיוחד אם למישהי הייתה חולצה יפה דאגנו להשאיל ממנה את החולצה. היינו מסרקות אחת את השנייה -כי לא היו אז מספרות. לא היינו רבות, כי כולם חיו באותם תנאים, לא היו הבדלים. כמה צחקנו.  השם שלי מבית אבא פורטונה פלח. בעברית, התרגום של :פורטונה" זה מזל באנגלית זה fortune – מזל ואוצר.

 

אחרי החתונה, קיבלתי את שם בעלי -אברבנאל, שזה שם שהוא נצר לשושלת של דון יצחק אברבנאל בספרד, אדם שהיה מקורב למלך ושר האוצר בספרד, אדם בעל כוח השפעה רב מאוד על המלוכה הספרדית. השם הזה משמעותו היא: אב  רב  בן  אל.

 

כשעליתי לישראל, מיד רשמו אותי בתור מזל. שלושת הבנים נולדו ברמת גן, בבית חולים תל-השומר. הבכור, שלומי הוא היום בן 52, חי עם משפחתו בארה"ב, בניו-ג'רסי. כתלמיד בית ספר הוא אהב לעסוק בספורט, בדברים שונים, מאוד אהב הליכה מהירה. הוא היה חבר בתנועת הנוער "השומר הצעיר", ותמיד היה מוקף בהרבה חברים. עד היום, הוא אדם מאוד חברותי והוא שומר על קשר עם חבריו גם מישראל.  

הבן הבינוני, רונן, אבא של שחר, הוא כיום בן 49 ועוד חודש יהיה בן 50. הוא חי בעיר יהוד עם המשפחה.

בהיותו בן 15, כשהיה מדריך בשומר הצעיר, החליט לעבור לחיות וללמוד בקיבוץ "מעפיל", הוא קיבוץ של ה"שומר הצעיר".

רונן הוא מורה דרך וגם מורה להיסטוריה ואזרחות ומחנך שנים רבות. אופיר, הבן הצעיר, בן 44, וחי עם אשתו סיגל ושתי בנותיו בראשל"צ. הוא מנהל חשבונות. בגיל חמש עשרה אופיר עבר תאונת דרכים קשה. שנה לאחר מכן התפרצה אצלו מחלת אפילפסיה.

התקפי המחלה החמירו לאורך השנים. לפני חמש וחצי שנים, רופאה מיוחדת המליצה לאופיר על ניתוח שיכול להפסיק את המחלה, ומצד שני, הסיכון היה – שיהפוך לעיוור, או שיקרו לו דברים איומים אחרים. לאחר חששות רבים, התלבטויות, וחרדה גדולה של סיגל אישתו האוהבת, בכל-זאת, באומץ לב אופיר החליט לעבור את הניתוח. הניתוח ארך 10 שעות!!!! עם ראש פתוח על שולחן הניתוחים. הניתוח עבר בהצלחה, ושבוע ימים לאחריו אופיר כבר התהלך בבית בבית החולים, ושיתף פעולה עם הסובבים. הרופאה נדהמה ממהירות ההחלמה. מאז חייו של אופיר השתנו בצורה מדהימה.

 

תשע"ו, 2016