מאגר סיפורי מורשת

מורשת משפחתית

קוראים לי פרי ארזי נולדתי בשנת 1951 בעיר חיפה להורי דוד ויהודית קראוס. שניהם ניצולי שואה ( אושוויץ ) , ניצולים כמעט יחידים למשפחתם הענפה .

אבי התגייס לצבא מיד בהגיעו ארצה ( 1948 ) ובסיום שירותו בצבא התגייס לשירות במשטרת ישראל שהייתה בתחילת דרכה. החלטתו זאת גררה תגובות קשות מאוד מצד אביו שנשאר בצכוסלובקיה מכיוון שהשירות במשטרה או במוסדות השלטון נתפסו בגולה כשיתוף פעולה עם השלטון .

אבי החל את שירותו מהשלב הנמוך ביותר כאופנוען, שוטר תנועה , חוקר ומפקד . בנחישות ועקשנות ולעיתים על חשבון משפחתו התקדם עד לשלב הגבוה ביותר: מפקח כללי של משטרת ישראל . בסיום שירותו המשטרתי המשיך לשרת את המדינה כשגריר ישראל בהונגריה. תפקיד שהיה בעל ערך עליון עבורו וסגירת מעגל ( מיהודי מגורש חסר מדינה לנציג מדינת ישראל ) כוח רצון, נחישות והקרבה למען המדינה היו הערכים שעליהם גדלתי .

משפחתי חיה בצניעות ואמא עזרה בכל עבודה אפשרית. 

 מכיוון שהייתי ילדה ראשונה בין כל החברים של ההורים הייתי מרכז תשומת הלב של כולם. דיברתי הונגרית עוד לפני שידעתי עברית כי כל החברים של ההורים דיברו רק הונגרית . כל השירים שהיכרתי היו בהונגרית כשהייתי בת שבע נולד מיכאל (למורת רוחי).    

כשנולדתי גרה המשפחה בבית ערבי נטוש בשכונת ואדי ג'אמל ( היום שכונת עין הים )  בשיתוף עם משפחה נוספת . אחר כך עברה המשפחה לשיכון באותה השכונה לדירת שני חדרים. בית הספר, מרפאה, צרכניה, כל השירותים היו רחוקים ממקום המגורים ומכיוון שכמעט לאף אחד לא הייתה מכונית הלכו ברגל לכל מקום .

בסוף כיתה ה' הורי החליטו לעבור לתל אביב, מכיוון שזה היה חיוני להתקדמותו של אבא שלי במשטרה, ההתאקלמות הייתה קשה לכל המשפחה אבל הנחישות של אבא ואמונתו ביעודו גברו על הכל. חוויות האובדן , הסבל ועקירה מהבית הישן נדחקו לפינה נסתרת בנפשם של אבא ואמא שלי והם היו נחושים להקים בית חדש במולדת חדשה.

המדליון שקיבלה אמי מאביה

מעט מאוד סיפורים מעברם זלג אלינו אבל סיפור אחד נגע לליבנו מאוד. זהו סיפור המדליון שקיבלה אמי  מאביה ליום הולדתה השתיים עשרה (בת מצווה) . שנתיים לאחר מכן נאספו כל יהודי העיר בחצר בית הכנסת ששימש כגטו ושם אספו הגרמנים את כל דברי הערך שנשארו אצל היהודים. אמי שהייתה בת 14 סירבה למסור את המדליון למרות שהסתכנה במכות רצח וזרקה את המדליון לחריץ ברצפת העץ של בית הכנסת. לאחר מכן נשלחו כולם לתחנת הרכבת ומשם למחנה ההשמדה אושוויץ .                                         

עם השחרור נשארו בחיים אמי ואמה (סבתי). אביה נרצח במחנה אחר ושני אחיה ואחותה נספו. מכיוון שבית הכנסת נחרב והמדליון לא נמצא אמי הייתה עצובה מאוד מכיוון שזו הייתה המזכרת היחידה שלה מאביה. אמה הפכה עולמות כדי למצוא מדליון זהה למדליון האבוד , וזה המדליון ששמור במשפחה עד היום כחפץ יקר ובעל ערך רגשי רב . 

 היום אנחנו משפחה ענפה שמשרתת את המדינה בצורות שונות ומגוונות. למרות, שאבי כבר לא חי מורשתו ממשיכה לפעם בכולנו. 

לאימי שני ילדים, שישה נכדים ושבעה נינים.                                           

תשע"ו, 2016