מורה ומחנכת באותו בית הספר בו למדתי ובו למדו ילדי
תולדות חייה של אילנה מלווים בסיפורים ואירועים משנת 1947 עד עצם היום הזה
נולדתי בשנת 1947, בת שנייה להורי יוצאי אירופה.
הורי היו בהכשרה לקראת עלייה לארץ ומלחמת העולם השנייה קטעה את חלומם, שהיה להקים קיבוץ חדש בארץ ישראל. לשם כך הם היו בהכשרה שהכינה אותם ומיינה את העולים על פי גילם. הם לא זכו להגיע לקבוצה שתביא אותם לארץ כי ההכשרה התפרקה, בעקבות כניסת הנאצים לפולין בשנת 1939. לכן הם הגיעו בכוחות עצמם לארץ.
הורי בחרו לקרוא לי על שם סבתי לנה וקראו לי אילנה. הורי נאלצו לעלות בעלייה בלתי לגלית וללא סרטיפיקט (רישיון עלייה). אבי עלה לארץ ראשון. הוא הגיע לחוף שפיים ומשם ישר להכשרה בגבעת עדה.
אבי חיפש דרכים להביא את אימי לארץ. הוא פגש חבר עם דרכון שחיפש קרוב משפחה לעלותו לארץ והציע לאבי שהוא יהיה בעלה של אימי באופן פקטיבי וכך היא תוכל להגיע לארץ. הדבר נודע לאמי ע"י מכתב שנשלח אליה מאבי. מאחר כל מכתבים עברו צינזורה הכניס אבי לתוך המעטפה סוכריה עטופה בנייר ועליה הסבר קצר איך לשתף פעולה.
אמי הגיעה עם שני חברים שלהם, היה להם מעט כסף כדי לשחד את שומרי הגבולות ולתת להם לעבור. את רוב הדרך הם עשו ברגל מפולין עד טורקיה כשהם נאלצים לישון בלילות במקומות מסתור כמו: מחסנים, בתי כנסת וכו'.
בעלי ואני נסענו למצעד החיים שנערך בכל שנה באושוויץ עם קבוצה שביקרה במחנות ההשמדה כמו: טרבלינקה ועוד, המסע היה רגשית קשה מאוד, בעלי "זכה" לצאת בשנת 1966 למסע זה בליוויה של אישה בשם פרדקה שהייתה פרטיזנית לוחמת במלחמת העולם השנייה והיא זאת שהדריכה אותם בכל מחנות ההשמדה והגטאות בפולין, כשהדברים היו עדיין אוטנטיים ולא מוצגים כמוזאונים.
בשנת 1941 הורי נישאו בצנעה ע"י רב מקומי ולאחר שנה נולדה אחותי. אחותי הבכורה נולדה בעיצומה של מלחמת העצמאות והורי שקיוו שכולם יחזרו בריאים ושלמים קראו לה אורה, בתקווה שתביא את האור לבית.
בשנים הראשונות לעלייתם גרנו בישוב כפר יהושע. בישוב זה נתנו לנו ההורים חינוך של אהבת הארץ ולכן התעקשו לדבר בבית בעברית בלבד. כפר יהושע הינו ישוב בעמק יזרעאל קרוב לשדה התעופה רמת דוויד.
בפרוץ מלחמת השחרור ניסו הכוחות הבריטים להשמיד את שדה התעופה. באחד מטיולנו במושב החלה התקפה אווירית ומטוס בריטי הפגיז את שדה התעופה ואת הישוב שבו גרתי. אימי נשכבה עלי כדי להגן עלי מפני הירי בעוד אחותי רצה בעקבותיה ובנס ניצלה מסוס שהשתולל מרוב בהלה.
לאחר מספר שנים קנו הורי משק במרכז הארץ במושב כפר נטר (על שם קרל נטר מייסד בית ספר מקווה ישראל) שם גדלתי, למדתי, התאהבתי, ובניתי את משפחתי. בכפר נטר היה גן ילדים שבו למדו ילדים מגילאים 3-6 ואחר כך עברנו לבית ספר אזורי של ארבעה ישובים משותפים ובניהם קיבוץ אחד.
בית הספר על שם ד"ר חיים ויצמן הנשיא הראשון של מדינת ישראל. בבית הספר למדנו לאהוב את הצמחים ולשמור עליהם ולהכיר נופים יפים בארץ. לימים הייתי מורה ומחנכת באותו בית הספר בו למדתי ובו למדו ילדי. להורי היה משק חקלאי כמו: רפת, לול ופרדס.
כילדה חלק מחובותיי היו לעבוד במשק כמו: קטיף תפוזים, איסוף ביצים יום יומי וקציר תירס לפרות. אבי היה לוקח אותי לקטיף תירס ובתום העבודה מושיב אותי על עגלה עמוסה בתירס ורתומה לפרידה שידעה בעל פה את הדרך הביתה.
בשנת 1953 נולדה אחותי הצעירה שזכתה להיקרא על שם סבתי. הורי לא היו אנשים דתיים אמי דאגה להדליק כל ערב שבת נרות. בכל יום שישי התכנסנו סביב השולחן ערוך לארוחה חמה ובשבתות יצאנו לטיולים. חגגנו את כל החגים על פי המסורת היהודית הציונית והדתית, רוב החגים נערכו במסגרת המשפחה המורחבת ופעמים רבות גם עם חברים טובים.
בשנת 1956 פרצה מלחמת סיני והזיכרון היחיד שלי מהמלחמה שהטנקים עוברים בתוך המושב.
במשך שנים הייתי חברה בתנועת נוער העובד והלומד, יצאנו למסעות שהמפורסם ביניהם מסע מים לים והשתתפנו בצעדת ירושלים, עברתי קורס מדריכי נוער, במשך שנים שימשתי כמדריכה בתנועת הנוער וניהלתי את קן הנוער העובד והלומד בשני מושבים.
ביוני 1967 פרצה מלחמת ששת הימים ואני אז בסיום לימודי ההוראה, באותו בוקר נאלצתי לחזור הביתה בכוחות עצמי שחלק גדול מהדרך עשיתי ברגל מאחר והכבישים היו ריקים מרכב ואדם. בהגיעי לכניסה לכפר אני רואה מטוס בלתי מזוהה זורק מעל ראשי פצצות נפלם שמכוונות לבית חרושת "טבע" הנמצא באזור תעשייה פולג, מיד חיפשתי מקום להסתתר בו והדרך היחידה הייתה להיכנס מתחת לעץ השיטה הכחלחלה ולהמתין עד יעבור זעם.
מיד אחר כך הופיעו מטוסים ישראלים שיירטו את המטוס שהספיק לפגוע בבניין בנתניה ולהרוג אישה ולהפילו לים.
לאחר שלוש שנים חזרתי למושב שם הקמתי את ביתי, שם נולדו ילדי. במשך השנים פיתחנו משק חקלאי מפואר ובו גידלנו פרדסים ואבוקדו אחר כך ביצים למאכל עופות וכמו כן היה לנו דיר גדול של כבשים בסיבות 400 ראש.
במושב שבו גרתי לא היו מקלטים ונאלצנו לחפור שוחות כדי להסתתר מהפגזה שהגיעה אלינו מטול-כרם. המלחמה נמשכה במשך שישה ימים. עם ישראל היה בתחושה של אופרייה שמעכשיו הכל יהיה טוב.
אנחנו היינו חלק מהתחושה הזאת, ושבועיים לאחר המלחמה נסענו לטיול לבקעה ולירושלים וביקרנו בכל מחנות הפליטים ובמסגד אל אקצה.
בשנת 1968 נשאתי ועברתי לגור בערד שהייתה אז עיר חדשה בדרום. לאחר כחמש שנים פרצה מלחמת יום כיפור בה איבדנו רבים מחברינו. בשנת 1995 עברתי לעבוד בבית ספר תיכון מקצועי בשם "הדסה נעורים" שם הייתי מחנכת ולימדתי עברית את העולים החדשים וגם תנ"ך וספרות.
בשנת 2000 יצאתי עם קבוצה של תנועת הנוער האיחוד החקלאי למסע לפולין והשתתפנו ב"מצעד החיים" שאליו הגיעו יהודים ולא יהודים מכל העולם. במצעד השתתפו נשיא מדינת ישראל עזר ויצמן והרב הרשי לישראל שצעדו יחד איתנו משער אוושויץ האומר "העבודה משחררת" לבירקנאו. בסיור נחשפנו לכל המקומות בהם נעשו זוועות של חיות אדם ביהודים.
בשנת 2002 פרשתי מעבודתי. בשנת 2003 העתקנו את מקום מגורינו ממושב כפר נטר שבשרון ועברנו לגור בקיבוץ מצובה. אחרי שנתיים פרצה מלחמת לבנון השנייה, את כל המלחמה עברנו בתוך הקיבוץ שספג כמה קטיושות שלא מנע מאיתנו לעזוב את הקיבוץ. לאחר ארבע שנים הצטרף לקיבוץ אחד מילדי ומשפחתו בנה את ביתו.
אנחנו משפחה חילונית לחלוטין אך יחד עם זאת מקפידים על מסורת מבית אבא. בכל אחד מהחגים הדתיים והלא דתיים אנחנו נפגשים יחד מקיימים את מנהגי החג, אוהבים לשיר ביחד את כל השירים שמסמלים את אותו חג. משפחתנו אוהבת לערוך טיולים בסופי שבוע בטבע ולהעביר רשמים מן העבר לבני המשפחה הצעירים יותר.
בימי חורף קרים אנו נפגשים עם המשפחה, יושבים ליד האח ומשחקים משחקים של פעם כמו : דוקים, רביעיות, דמקה, דומינו, רמיקוב.
כל ילדי שירתו בצבא הבכור והצעיר היו בשריון, הבת הייתה קצינה בחיל אוויר ואחד הבנים היה בנח"ל ביחידת מודיעין. שלושה מילדי הקימו משפחה וכיום יש לי 7 נכדים. הנכדה היום לומדת בבית הספר בצת.
מילון
קוטרנודניק
שוויצר
לוקח מעצמו
שאטר
מישהו חרוץ
הוא קופץ מעל הפופיק
חושב שהוא יכול להרשות לעצמו דברים יותר ממה שהוא יכול
יעני
כאילו
סרטיפיקט
רישיון עלייה
ציטוטים
”ההורים נתנו לנו חינוך של אהבת הארץ ולכן התעקשו לדבר עברית בלבד“