מאגר סיפורי מורשת

הוריה של הילדה הגיעו לארגנטינה בערך בשנת 1925 שם התחתנו. לאביה, שלמה ירושלמי, היו אח חורג ואחות, 

ברגע שאביה הגיע לגיל גיוס ההורים שלו הכניסו אותו לאנייה עם חבריהם שנסעו לארגנטינה, זאת מכיוון שיהודים בצבא היו נרצחים על ידי הטורקים. הוא נסע תשעה ימים באנייה. כשהוא הגיע לא הייתה לו אף משפחה או חבר שיכל להיעזר בו, אך הוא הסתגל מהר לסביבה.

של אימה, סבתה של הילדה, קטלינה גרבויס, נולדה בקישינב    וכשהתחתנה קיבלה את שם המשפחה וקסלר. לאחר שנהייתה  אלמנה, היה לה קשה לגדל את כל שבעת ילדיה. אימה, הלנה וקסלר  הייתה הקטנה מביניהם. קטלינה הייתה מורה לאידיש ובקושי היה  להם את האוכל הבסיסי והפשוט ביותר לאכול. הם סבלו מפוגרומים  קשים והיה הרס רב. אימה של הלנה הכניסה אותה לבית יתומים כדי  שתקבל תנאים בסיסיים וטובים יותר מאשר מה שהיא יכלה לתת לה.

 אחיה הבכור של הלנה נסע לארגנטינה לגור עם קרובי משפחה שחיו  שם והתחיל לעבוד כדי לממן את המעבר של כל המשפחה לארגנטינה. כל פעם הוא שלח כסף  לשני קרובי משפחה כדי שיגיעו לארגנטינה. בסוף בּוֹבֶּה (כינוייה של אימה של הלנה) והלנה עלו לארגנטינה עם הכסף שקיבלו. כל הילדים, מלבד אחות אחת שחזרה לרוסיה, הקימו משפחה.

שלמה והלנה התחתנו וגרו בעיירה פוסדס במחוז מיסיונס ליד מפלי איווזו. להם נולדו חמישה ילדים, ביניהם הילדה. הילדה נולדה ב-1931 כאשר אימה הייתה בת 20. הם שמרו מסורות יהודיות וחגו חגים יהודיים והיו יהודים בגולה. לשלמה היה חנות שבה מכר בגדים, נעליים, מטפחות, חולצות ועוד. כבר מגיל 5 חלמה הילדה לעלות לישראל כאשר שמעה שירים על פלסטינה והאדמה המובטחת ליהודים. הוריה של הילדה לא רצו שהילדים שלהם יינשאו לגויים, ולכן כאשר הילדה הייתה בת 11, הם עברו לבואנוס איירס, בירת ארגנטינה.

הילדה גדלה בבואנוס איירס ובגיל 14 הצטרפה לתנועת הנוער "השומר הצעיר". בתנועה זו גייסו כספים למען הקמת מדינה יהודית בישראל, העלייה וההתיישבות. אביה התנגד לתנועת הנוער הזאת ולא רצה שתעלה לישראל. הילדה עבדה כמזכירה כדי לעזור כלכלית למשפחה. היא למדה כתיבה בקיצור במוסד הלימוד "פיטמן" והתחילה לעבוד כבר בגיל 14 באישור אביה. היא הייתה בארגון "ויצו" למען ישראל. הילדה למדה פסנתר במשך עשר שנים מגיל חמש ואפילו לימדה אחרים.

בגיל 17 הילדה הכירה את בעלה, רפאל, שהיה יהודי. הייתה לו משפחה גדולה מליטא ומרוסיה. שם משפחתו של אביו של רפאל היה סילוביסקי ושם משפחתה של אמו היה בכר. הם התחתנו ונולדו להם שני ילדים: מירטה וז'יררדו (ששונה על ידו מאוחר יותר לדוד). המצב הכלכלי היה טוב. רפאל היה נגר והיה בבעלותו מפעל רהיטים. את ילדיהם הם שלחו לבית ספר יהודי שם הם למדו עברית ואידיש. בשנת 1964 הילדה ורפאל נסעו לטיול במדינת ישראל, היה זה חלומה של הילדה מגיל קטן. היא התאהבה בישראל. הם עשו טיול ארוך וחזרו לארגנטינה. מירטה למדה בבית הספר 'רמב"ם' וסיימה תיכון באותה תקופה. ז'יררנדו סיים בית ספר יסודי. בשנת 1973 הוא חגג בר מצווה ורצה בתור מתנה לטייל בישראל ולכן ביקרו פעם נוספת, אך הפעם כל המשפחה, בישראל. ביוני 1974, לאחר מלחמת יום הכיפורים, עלתה משפחתה של הילדה לארץ ישראל. הם גרו בדירה שקנו בראשון לציון. רפאל המשיך לעבוד כנגר והילדה הייתה עוזרת רופא שיניים. הם הלכו למעון עולים ברחובות שם למדו עברית. למרות הקשיים בארץ הילדה לא רצתה לעזוב כי זה היה חלומה. משפחתו של רפאל עלתה גם כן לישראל, ומשפחתה של הילדה נשארה לגור בארגנטינה. בארץ רפאל התנדב המון למען המדינה ותושביה, ואף קיבל מספר פרסי התנדבות.

הילדים גדלו והקימו משפחות בישראל, וכיום יש להם שבעה נכדים ושלושה נינים. הילדה התחילה לצייר ולכתוב סיפורים ושירים בארץ, העוסקים במשפחתה, בעלייה, בישראל, בארגנטינה ובנושאים שונים אחרים. במפגשים שלנו עם הילדה תרגמנו ביחד חלק מסיפורים אלה (שנכתבו בספרדית) לעברית פשוטה בת ימינו. הנה כמה דוגמאות של יצירותיה של הילדה:

לחזור למולדתי

מה רחוק ביתי…

התגוררנו בסמוך לכנסייה, שם למדתי את כל השירים הדתיים שבכל יום ראשון שרה המקהלה. הדבר לא היה לטעמו של אבי, אך המוזיקה שנצרבה בזיכרוני הייתה חזקה יותר מכל הנזיפות שקיבלתי.

האורגן – שהיום המוזיקה הבלתי נראית שלו מתנגנת בראשי – השמיע את צליליו כאילו כל הכלים המוזיקליים שוכנים בקרבו.

ואני נהגתי להתיישב בלול, אשר הקיר שלו מצד הכנסייה היה גדר תיל, ולהתענג על המוזיקה שנשמע כמו קולות של מלאכים.

אף אחד מאתנו לא נשאר שם. השלווה בה חיינו הפכה לחלום חיינו המתוקים שכבר לא ימשיכו להיות המקום הקסום בו שיחקנו.

באחד הימים עזבנו… את הבית, את הארץ, ובשבילי – את העולם. במשך שבוע שטנו בספינה גדולה ומפוארת וזאת הייתה הרפתקה גדולה. באחד הימים ראינו את החוף. ראיתי את הוריי בוכים. גם אני בכיתי. אחיי צחקו על כאבנו. הם לא הבינו את המשמעות והשמחה להגיע למקום אליו חזרנו, למרות שאף פעם לא היינו שם.

הגענו למקום לא מוכר, בו אנשים שונים, עם שפה שונה, אותם לא הבנו והם לא הבינו אותנו. במאמץ רב מצדנו, למדנו והסתגלנו, עבדנו והכרנו, עד שאהבנו את המקום יותר מכל מקום אחר בעולם. שנים רבות חלפו. מישהו שואל אותי: -"התחזור למקום בו נולדת?". הדמעות ששמרתי שנים כה רבות בתוכי – פורצות.

-אחזור… השארתי כל כך הרבה אנשים יקרים, כל כך הרבה זיכרונות עצובים ושמחים, את השפה היפה שדיברנו ואת הרחובות. אבל כמו העץ ששורשיו באדמה וענפיו נישאים השמיימה, כך אני מרגישה. עץ מבוגר, עם גוף ולב, שמסוגל לאהוב את שתי ארצות המולדת, בלי לשכוח את זאת שנתנה לו הכל.

הבית שלי

אבן יקרה וירוקה במרכז הפלנטה,

השמים הבהירים נכנסים לכף ידי.

ניצב מלח בחול בהיר ויבש באדמת הארץ שלי,

האדמה רועדת ובוכה מאהבה ומעצב.

האויבים נושכים את בשרנו,

וגונבים את ילדנו.

פרחים קטנים נופלים מהעץ כמו דמעות מעיניי,

הרים של שמות שעולים לשמים חוסמים את דרכי.

האם תמשיך להיכתב ההיסטוריה בדם?

ומה אגיד לצאצאיי? בשר מבשרי…

משורשי גופי פורחת אהבתי,

שלום, ישראל.

את הבית שלי.

אבא

אני חולמת על אמא. היא יושבת בפטיו תחת עץ הגליצינה. היא לובשת שמלה כחולה עם נקודות לבנות. ענק פנינים על צווארה. שיערה האסוף מבליט את עיניה הירוקות המביעות מתיקות. אני אוהבת לראות את אמא לבושה בשמלה הכחולה עם הנקודות, עם שיערה האסוף. מחצית מחיי אמא שוכנת בזיכרונותיי.

ואבא, היכן אבא? דמותו נשכחה.

היה לי אבא… עליי להחזיר אותו לזיכרונותיי

"הולה", בחור צעיר. אני מדמיינת אותו, משחזרת את דמותו. שיער ועיניים בצבע שחור. דמות עדינה, הוא מדבר בקול שקט, יש לו חברים שאוהבים אותו.

אני מכירה רק חלק מעברו.

הבחור הביישן שהגיע מאזמיר באניית משא, בדרך לארגנטינה, מכונס בתוך עצמו בפינה, אוכל מה שנותנים לו. אין לו אף אחד. כולם נשארו מאחור.

אולי יגיע לעולם טוב יותר. אולי ביום מן הימים שוב ייפגשו.

הזמן עובר, הוא מכיר את אמא פארק הציבורי, כשגלידה ביד והפה מרוח בשוקולד.

הם מתחתנים, מקימים בית. אנחנו, הילדים, גדלים, מתבגרים, מקימים את המשפחות שלנו.

בשיא חייו עוזב אבא לנצח.

אני מדברת לאבא דרך לזיכרונותיי.

"איך היה ביתך? סבא וסבתא? הם היו עניים? הלכת לבית הספר? היו לך חברים? בחורף ירד שלג כמו בעיירה של אמא, בקישינב? כשעזבת – בכית?

לאמא שלך… האם היה לה כסא נדנדה?

אבא, מדוע לא סיפרת?"

דרך ארוכה רצופת שאלות שעליהם אף אחד לא יענה, נשפכת בין האבנים עד הנצח.                                                                           

תמונות מחייה של הילדה ומשפחתה בסרטון