מאגר סיפורי מורשת

ציונה וגיל נולדו שניהם בשנת 1938, כלומר עשר שנים לפני מלחמת השחרור. ילדותה של ציונה עברה עליה בתל אביב. בית הוריה היה צמוד ליפו, ורק שדה הפריד בינם לבין שכונת אבו כביר שביפו. באזור שלהם היה כמעט כל הזמן עוצר, משום שהערבים היו יושבים בשדה וצולפים לעבר אנשים שחלפו ברחוב שלהם.

ציונה זוכרת שפעם, כשהייתה בת 9 , היא יצאה עם אחותה מחוץ לבית, וחייל בריטי צעק לעברן בעברית במגפון להיכנס מיד הביתה. "אז זה היה ממש מבהיל" היא אמרה אך עכשיו היא מספרת על זה בחיוך. גילי מספר שהוא התגייס לצנחנים, ובאחת הצניחות היה לו תאונה. הוא תכנן לנחות ליד שיח אך בשניות האחרונות לנחיתה הרוח החליפה כיוונים והוא שבר שתי עצמות. בתקופה מסוימת הוא שירת בפלוגת חבלנים באזור חמת גדר והפלוגה שלו מנעה מספר תקריות של פיצוצי צינורות מים שהיו מציפים את כל הכביש לזמן ארוך מאד.

לראש הנקרה הגיעו גיל וציונה בשנת 1958 דרך גרעין יהב. שנה לאחר מכן הם נישאו ונולדו להם ארבעה ילדים: הבכור ניצן – נשאר לגור בראש הנקרה וממנו יש להם שלושה נכדים, הבן השני טום סטודנט לתואר שני בפסיכולוגיה באוניברסיטה העברית בירושלים, בן נוסף גר בקיבוץ להבות חביבה ולו שתי בנות וכן בת אחת שמתגוררת כיום ביפו וחוסכת כסף ללימודים בבצלאל.

חג פורים של ציונה

לפני כ- 40 שנה, כשגיל שהה בביתו, חדר אליו הביתה מחבל. גיל יצא מתקרית זו עם שלוש פגיעות כדור. מקרה זה פורסם אז בעיתונות. באחד המפגשים של תכנית הקשר הרב דורי, התקיים המפגש עם ציונה בלבד בחג פורים והיא ספרה: "בירושלים, בעיקר אצל הדתיים, הדבר הכי חשוב היה להכין לשבע משפחות משלוח מנות. בשביל מצב הרוח העלימו עין משתיית יין ע"י הילדים למרות שהיה אסור. כמעט לא נהגו להכין אזני המן אלא לביבות מטוגנות עם סירופ מתוק ( זנגולה ). היו מקפידים גם בביה"ס על משלוחי מנות ותחפושות עשינו בעצמנו יחד עם ההורים. אז לא היו קונים תחפושות." תחפושת הזכורה לציונה במיוחד היא של המן הרשע: הייתה עשויה משרוואל וחולצה לבנה וכובע. אימא של ציונה הכינה את התחפושת. לאימה הייתה מכונת תפירה קטנה מאוד מעיראק.

ציונה נזכרה בגעגועים בעדלאידע של פעם, היא מספרת: "בשנת 1953 נסענו במשאית מראש הנקרה לתל אביב. היה מראה מרהיב והתלהבו ממנו מאוד. כשמשדרים בטלוויזיה עדלאידע, אני לא מפספסת את זה וצופה". ציונה אינה אוהבת את השנוי שחל מזה כעשר שנים בחג הפורים: התחילו להזמין את המוזיקה מבחוץ ולהרבות בשתיית אלכוהול. ציונה לא מתחברת לשני הדברים הללו, ומאז היא לא אוהבת לחגוג את חג הפורים אלא את הפגישה הפורימית עם בנות ראש הנקרה: ערב המשתה של הבנות החברות בראש הנקרה: כל הבנות מתאספות ויש אוירה כיפית ונעימה. זוהי הדרך שלה לבלות את פורים בקיבוץ.

הזוית האישית

ציונה נזכרת בגעגועים לעדלאידע של פעם, היא מספרת: "בשנת 1953 נסענו במשאית מראש הנקרה לתל אביב. היה מראה מרהיב והתלהבו ממנו מאוד".