מאגר סיפורי מורשת

מלחמת ההתקוממות

כשהגעתי לגיל שידוכין הציעו לי שידוכים מחסידויות שונות וגם מחוגים ליטאיים. אני שאפתי לחתן שיהיה תלמיד חכם ואז הציעו לי את בעלי שנמנה על חסידות חב"ד, הוא היה תלמיד חכם וגם שקדן. אני ובעלי החלטנו שאנחנו מתחתנים וגם הוריי הסכימו.

חתונתנו נקבעה לחודש כסלו תש"ז (1947). בלילה שלפני החתונה נשמעו יריות כל הלילה. פחדתי וחששתי מאוד מה יהיה בחתונתי? האם האורחים יגיעו או שיפחדו להגיע? כאלו ועוד הרבה מחשבות התרוצצו במוחי.

למחרת הגיע היום המיוחל, יום שישי, אז היו נוהגים לחגוג חתונות ביום שישי, ברוך השם, ביום חתונתי לא היו יריות כלל, ואילו בלילה שלאחר מכן התחדשו היריות. לאחר חתונתנו גרנו בשכונת "מאה שערים".

היריות נמשכו והירושלמים נאלצו לשהות במקלטים. לא ראינו את אור היום ימים רבים. באחד הימים אב אחד שמאד ריחם על ילדיו ששהו כל כך הרבה זמן במקלט ללא אור ואוויר, איפשר להם לעלות לביתם לזמן מועט כדי לשאוף אויר צח, אך כאשר הילדים עלו לביתם, צלפו בהם הערבים והרגו את שלושת הילדים שהיו מאד חכמים וצדיקים. אמי ע"ה הייתה מכנה אותם "ספר תורה מהלך". לא הייתה זו המשפחה היחידה שכל משפחתם נספתה בין רגע. אני זוכרת כשסבתם של הנערים שנהרגו הייתה מגיעה לבית כנסת – בהזכרת נשמות הייתה בוכה בכי היסטרי עד שכל הבית כנסת היה מזדעזע, לא יכולנו לשפוט אותה כי הבנו אותה ואת גודל צערה וכאבה.

היריות לא פסקו ובינתיים נולדה לנו בתנו הבכורה. נאלצנו לשהות יחד איתה במקלט. באחד הימים ביתנו חלתה והרופאה אמרה לנו שיש להוציא אותה החוצה כדי לשאוף אויר נקי, כי האויר במקלט היה חנוק מאוד. ברוך השם יצאנו בשלום וחזרנו בשלום. בכל לילה הנחתי מתחת לכרית של התינוקת את ספר ה"תניא", ופניתי לה' ואמרתי לו שאני סומכת עליו שישמור על הילדה הקטנה שלי ועל כל הילדים.

עם חברותיי ביום חתונתי 

מלחמת השחרור

עם הכרזת המדינה במאי 1948 עד לסיום סלילת כביש "בּוּרְמָה" – הכביש המחבר בין ירושלים לשפלה – ירושלים הייתה נתונה במצור כי הכביש שהוביל מהשפלה אליה היה מסוכן. צלפים ערבים היו עומדים על ההרים שמשקיפים על הכביש ויורים לעבר כלי הרכב שנסעו בכביש שער הגיא.

באותם ימים לא הגיעה אספקת מזון מהשפלה לירושלים הנצורה. הירקות שהיו מיועדות להגיע לירושלים הנצורה נשארו בתל אביב. סיפרו לנו שכל מי שרצה לקנות בתל אביב קילו בצל, חוייב לקנות בנוסף לבצל שני קילו עגבניות – כי היו בתל אביב עודף עגבניות. ארגון "ההגנה" דאג לחלק לכל משפחה בירושלים מנות כמספר הנפשות. אנחנו קיבלנו שלוש מנות עבור בעלי, עבורי ועבור ביתי. חלב קיבלנו רק עבור ביתי התינוקת. אני ובעלי לא שתינו חלב בכל התקופה הזאת. בכל שבוע קיבלנו שלוש ביצים, שתיים מתוכן נתתי לביתי ואת השלישית חילקתי לשלוש, בחלק אחד השתמשתי למרוח על החלה של שבת, בחלק השני השתמשתי בבישול הדגים לשבת ואת החלק השלישי הוספתי לכופתאות שהכנסתי למרק הדל שהכיל שעועית ומים. את הבאר שהייתה בחצר ביתנו החרימה "ההגנה" לטובת הכלל. רק לקראת סיום המלחמה התחלנו לקבל גזר, מלפפון ופלפל, ירקות שזמן רב לא ראינו ולא אכלנו.

בירושלים סבלנו גם מניתוקי חשמל תכופים והפסקות חשמל ארוכות. הערבים הפציצו את תחנות החשמל שלנו שהיו ממוקמות באזור הערבי של ירושלים. אז נאלצנו להשתמש בעששיות כדי להאיר את הבית.

תקופת הצנע

לאחר קום המדינה היה מחסור במזון. למדינת ישראל שהייתה צעירה היו קשיים כלכליים ולכן הקציבו כמות אוכל לקנייה על פי מספר הנפשות במשפחה. לכל אדם היה פנקס עם תלושים בצבעים שונים ולכל סוג של מזון היה תלוש בצבע אחר ומספר מסויים. גם אם היה כסף לא היה ניתן לקנות כמות גדולה יותר של מזון. היו גם תלושים לבשר קפוא שאותו לא רכשנו מטעמי כשרות, מכרתי אותם לאנשים בעלי אמצעים ובכסף שקיבלתי קניתי ספרי קריאה לילדיי.

עם אחת מבנותיי

איחוד ירושלים

בשנים שבין מלחמת העצמאות למלחמת ששת הימים ירושלים הייתה חצויה. חלק ממנה היה שייך לירדן וחלקה השני היה בידינו. גדר תיל בלבד הפריד בין שני החלקים. אני זוכרת שפעם אחת כשהלכתי סמוך לגדר הערבים סימנו לי "סכין על הצוואר" – שיהרגו אותי, אך כמובן שברוך השם לא קרה דבר.

לאחר מלחמת ששת הימים, כשירושלים חזרה להיות מאוחדת, עברנו לגור ברובע היהודי בירושלים העתיקה, שם אני גרה עד היום.

התחלנו לארח בסעודות השבת אורחים רבים ובמיוחד תיירים יהודים שהגיעו לבקר ולהתפלל בכותל המערבי. בכל שבת ארחנו סביב שולחן השבת כעשרה עד חמשה עשר אורחים מכל קצות תבל. השפות בהן דיברו האורחים היו אנגלית, ספרדית, וצרפתית. בעלי לא שלט בשפות אלו אך היה מדהים לראות את הקשר המיוחד שנוצר בזמן הסעודות בין בעלי לבין האורחים הרבים. התקשורת ביניהם הייתה מלב אל לב, הם דיברו ותיקשרו ב"שפה יהודית"… ראיתי ונוכחתי לראות את הנשמה היהודית והניצוץ היהודי הקיים בכל אחד מאתנו.

הרבי מליובאוויטש הבטיח שבדור הזה תבוא הגאולה ואני מאמינה באמונה שלמה שאכן זה יקרה. היות שאני גרה בעיר העתיקה סמוך לקארדו מתחת לביתי ממוקם מקווה מתקופת בית המקדש, ששימש את הכהנים לפני כניסתם לעבודה בבית המקדש. כשמשיח יגיע הכהנים יטבלו בו שוב. ולכן שמורות אצלי במקפיא באופן קבוע, מאה מנות עוגות, המחכות לכהנים שיגיעו לביתי וכשירצו לשתות כוס קפה ישאלו אותי: "ציפורה! איפה העוגות?" אוכל לענות להם: "יש לי עוגות מוכנות המצפות לבואכם". למותר לציין שכאשר מגיעים אליי אורחים ואני נאלצת להוציא את העוגות מהמקפיא, אני מייד לשה בצק ומכינה עוגות חדשות, כדי שלא יחסר ממלאי העוגות המיועדות לימות המשיח.

אני שמחה מאוד לראות שערך הנתינה חדור עמוק במשפחה. זכיתי ויש לי חמישה נכדים שליחי חב"ד בעולם. דינה בוורשה – פולין, מוטי בקרלסואה – בגרמניה, מירי בסרביה, חני בלוגנסק-אוקראינה, ודבורי בבודפסט-הונגריה. אני מאוד גאה בהם.

אני מאחלת לכולנו שנזכה בקרוב ממש לביאת משיח צדקנו!