מאגר סיפורי מורשת

נולדתי בעירק, בעיר הבירה בגדד, בשנת 1945. עליתי לארץ בשנת 1951 בהיותי בת שש, יחד עם משפחתי, מפני שהורי היו ציונים. עלינו במסגרת מה שנודע לימים, כמבצע עזרא ונחמיה. מיד כשעלינו לארץ, שמו אותנו במעברה בכפר נחמן ברעננה. המעברה הייתה ישוב זמני (מחנה מעבר).

החיים במעברה בכפר נחמן 

כמעט שמונה חודשים גרנו באוהלים, עד שהקימו לנו צריפים. שש שנים גרנו בצריפים. ימי הקיץ היו הכי קשים. היה חם מאוד ובתוך הצריפים עוד יותר, ביום הרגליים שלנו היו נשרפות מהחול החם ובלילה עקצו אותנו היתושים.

                                                 הרגליים שרפו מהחול החם במעברה 

ויחד עם זאת, אני זוכרת ילדות שמחה. היינו הרבה ילדים וכל הזמן שיחקנו ובילינו יחד. גם למדנו יחד באותו בית ספר וגם הלכנו לתנועת הנוער העובד והלומד אחרי בית הספר. בתנועה היו לנו פעולות עם מדריך, היינו מדברים על דברים, עושים משימות ומשחקים, יוצאים לטיולים בשטח, לומדים על המדינה ומאוד נהנים.

בשנת 1956 פרצה מלחמת קדש. אני זוכרת שכולנו, גם ילדים וגם הורים, חפרנו שוחות באדמה, כיסינו עם עצים ועל העצים שפכנו חול. אני זוכרת את התקופה הזו כחוויה לא נעימה. כל אותם ימים חיינו בפחד ולא ידענו, בייחוד לא כילדים, מה הולך לקרות .

                                            כותרת העיתון 'מעריב' בפרוץ מבצע קדש 

המעבר ליפו

בשנת 1957 עזבנו את המעברה ועברנו לגור ביפו, סמוך לשפת הים, בדירת שני חדרים ששימשה את כל המשפחה. חיינו במצוקה כלכלית, ולכן יצאנו אני ואחותי לעבוד בחקלאות במושב רישפון. בערב השלמתי את לימודי ולי זה היה ברור שזה מה שאני צריכה לעשות, לעזור להורי בכלכלת המשפחה.

בשנת 1967 נישאתי לאלי כהן ועברנו לגור בבת-ים למשך 7 שנים. ילדתי ארבעה ילדים, תאומות, בן ובת. משנת 1974 אני גרה בחולון, כל הילדים שלי הקימו משפחות משלהן ואני ובעלי, אנחנו סבא וסבתא מאושרים לעשרה נכדים.

מורה מובילה: אורלי פיינה

תשע"ה