מאגר סיפורי מורשת

אוצר אנושי מתוכנית הקשר הרב-דורי

מהעיר התחתית לחולות הזהב

נילי ואור ארד בירושלים, 2015
משפחת ימניק בקרית-ים, 1950
סיפור ילדותה של נילי ארד ממשפחת ימניק - סבתא של אור ארד

פרק ראשון  –  הפיצוץ
סיפורנו מתחיל בארץ ישראל-פלסטינה בתקופת המנדט, בעת שבאירופה השתוללה מלחמת העולם השניה. תושבי הארץ חיו באווירה של חשש, מתיחות וטרור.
בדצמבר 1943 נולדה בחיפה ילדה לזוג צעיר, יוכבד ויהושע ימניק, שבאו לבנות את המולדת ולהקים בה בית ומשפחה. ברוח החלוציות והתקווה הם קראו לילדתם בשם "נילי" שהוא ראשי התיבות של הפסוק מספר שמואל א': "נצח ישראל לא ישקר". אמא קראה לה "נילינקה". הילדה הזו היא אני – סבתא של אור.
יהושע ויוכבד התגוררו ברח' הבנקים 5 בחיפה, בבניין משרדים גבוה שהיה מורכב כולו מחלונות זכוכית גדולים. במסדרון ארוך חיו מספר משפחות, כל אחת בחדר משלה ויחד חלקו מטבח ושירותים. להורי הוקצה חדר בקומה החמישית. יוכבד הייתה בת 22, יפה וחזקה, ולמרות התנאים הקשים הייתה שרה בזמן שעסקה במלאכות הבית ושמחה בחלקה. יותר מכל הייתה גאה ומאושרת בתינוקת החמודה שלה.
 
אבא יהושע היה שוטר "גָפִיר". הוא חבש כובע צמר גבוה ולבש מדי משטרה. בלילות לקח יהושע חלק בפעולות ה"הגנה" להעלאת מעפילים יהודים שנמלטו מאירופה הבוערת וסייע בנחיתתם בחופי עתלית ובהבאתם למקום מסתור בקיבוצי הסביבה.
 
המקרה שכמעט שינה את מהלך חיי משפחתנו
בשעות הבוקר, באחד מימות השבוע, קרה המקרה שכמעט שינה את כל מהלך חייה של משפחתנו וכך היה:
יוכבד התכוננה להכין את ארוחת הצהרים. התינוקת-אני, שכבה במיטתה ליד החלון הגדול, שהיה שופע שמש ואור. יוכבד העיפה בה מבט לוודא שהכל בסדר איתה, ויצאה לכיוון המטבח המשותף, שהיה מרוחק מחדר המגורים.
 
לפתע, ללא כל סיבה נראית לעין, תקפה אותה תחושה מוזרה ופחד גדול התעורר בה. "לאן את רצה?" שאלה אותה בתיה השכנה. יוכבד לא השיבה, היא קרעה מעליה את הסינור ורצה לחדר, שלפה את התינוקת מהמיטה, חיבקה אותה חזק ורצה איתה בחזרה למסדרון. שם הניחה אותה בארגז קרטון של תפוזים, וכיסתה אותה היטב בשמיכה. יוכבד הייתה נסערת, והסתובבה כמו לביאה ליד הארגז. "מה קרה" חזרה השכנה ושאלה.
התשובה הגיעה ללא כל אזהרה: פיצוץ אדיר נשמע. כל הזכוכיות בבניין התנפצו, סירים ומחבתות התעופפו לכל עבר. יוכבד, בתיה והשכנה עליזה, התעופפו באוויר ונפלו בערימה. מתחתיהן נשמע קול בכי זעיר. "אל תבכי נילינקה, אמא שומרת עליך" קראה יוכבד, כשהיא מנערת את רסיסי הזכוכית שכיסו אותה ומחבקת את נילי. "איזה מזל" קראו השכנות כשנכנסו לחדר המגורים, שהיה מכוסה כולו בשברי זכוכית. החלון הגדול התנפץ לשברים גדולים וקרס בחרבות זכוכית חדות ישר לתוך המיטה בה שכבה נילינקה דקות ספורות קודם לכן. יוכבד עמדה המומה ודמעות זולגות מעיניה.
הדי הפיצוץ נשמעו ברחבי העיר התחתית. אש פרצה בחנויות הסמוכות, פצועים שכבו על המדרכה, ואנשים התרוצצו מבוהלים. צעקות "הצילו" נשמעו מתוך הבניין. בסמוך, עלה עשן שחור מצמיגים בוערים ומשרידי מתכת. שוטרים הגיעו בריצה למקום וביניהם יהושע. "מה קרה?" צעק. קולות צרודים ענו לו: "הערבים הניחו משאית תופת ליד הבניין, יש הרוגים ופצועים". יהושע דחף בפראות את הקהל סביבו, והתחיל דוהר לעבר הכניסה. "אסור לעבור" זעם המפקד. אבל יהושע לא עצר, הוא פרץ את המחסום ושעט במעלה המדרגות, כשהוא דורס שברי הזכוכית ומקנח את עיניו הכחולות מדמעות חרדה ועשן שכיסו אותן. קדימה דהר חמש קומות אל משפחתו. "שרק יהיו בחיים ונצא מכאן ונלך למקום אחר" מלמל לעצמו. נושם ונושף המשיך לרוץ, עד שהתגלה לעיניו המחזה הנהדר ביותר שיכול היה לדמיין: יוכבד מחבקת את נילי הקטנה. "הכל בסדר" הרגיעה יוכבד את יהושע, "בוא תשב, תרגע". אבל יהושע לא יכול לשבת וגם לא להזדקף. "הגב נתפס" לחש "איי כואב!".
כך קרה, שהנפגע היחיד במשפחתנו מהפיצוץ היה יהושע, שמרוב לחץ וריצה במדרגות נתפס לו הגב והוא נשאר בבית לחופשת מחלה.
 
פרק שני  –  ימי בראשית
כשבגרתי למדתי לדעת שבכל רע יש גם טוב. כך קרה שהפיצוץ גרם להורי למצוא לעצמם מקום מגורים אחר מחוץ לחיפה. יוכבד ויהושע ארזו את מטלטליהם המעטים ועברו לגור ב"גב ים", אז שכונה קטנטנה לחוף הים של מפרץ חיפה, שהיום הפכה לעיר "קרית ים". הוריה של יוכבד, סבתא מרים וסבא עקיבא-דוד, התנגדו למעבר ואמרו "מה יש לכם לחפש בחולות, מעֵבֵר להרי החושך?!". אולם, כדרכם של צעירים, יהושע ויוכבד הלכו אחר לבם. הם עברו לגור בבית קטן וסביבם "רק חול וחול", כפי שהייתה יוכבד שרה.
ב- ה' באייר תש"ח, בסמוך לאחר המעבר לבית החדש, נולדה מדינת ישראל. באותו יום אנשים רקדו ברחובות ולמחרת כבר יצאו למלחמת השחרור. יהושע גויס לצבא ויוכבד נשארה עם הילדה הקטנה ללא מקור פרנסה, בבית האחרון בקצה השביל. הרוח החמה שרקה, מפזרת גרגירי חול, ובלילות נשמעו יללות ה"שָקָלִים"- התנים. אמא בישלה בסיר קטן מרק מפיסת עוף לילדה, שלא תרעב חלילה. לאחר זמן מה אזל גם המזון המועט הזה, נשאר רק מעט לחם.
כשהגיע יהושע לחופשה מהצבא סיפרו לו השכנים שלמשפחתו אין מה לאכול. זאת לא יכול היה לשאת. כשחזר למחנה הצבאי התיישב יהושע ליד דלת המפקד ופתח בשביתת רעב. "יש לי אשה וילדה רעבות בבית. אי אפשר להתקיים בלי משכורת. לא אכניס אוכל לפה כל עוד הן רעבות". לא עזרו הפקודות והאיומים. יהושע בשלו "עכשיו" הוא דרש "אוֹכל לאשה ולילדה". העקשנות הכריעה, תשלום צנוע ניתן לו, שיוכל לקנות אוכל למשפחתו.
 
יהושע השתתף במלחמת השחרור עד סיומה. יוכבד יצאה לעבוד כמנקה בבתי זרים, מתמודדת במלחמת הקיום.
המלחמה הסתיימה והיישוב העברי, שקלט מיליון עולים, נכנס לתקופת "הצנע". ניתן היה לרכוש מוצרי מזון מעטים בלבד וזאת רק בכמות קטנה וקצובה לכל אדם. פעמיים בשבוע עבר בכביש מחלק הקרח, ישוב על עגלה רתומה לסוס, מכריז על בואו בפעמון נחושת כבד. הקרח שימש לקירור האוכל המועט שהונח בארגז הקרח, שהיה המקרר של פעם.
למרות הקושי הקיומי הייתה שמחת חיים אמיתית בלב האנשים. שמחת יצירה ובנייה של המדינה הצעירה. המבוגרים עבדו בסלילת כבישים, בבניין ובבתי חרושת והיו פועלים גאים במלאכתם. "העבודה מכבדת את בעליה", כך שמענו מהורינו. כך ראינו אותם. אנשים צנועים, ישרי דרך, חרוצים ועמלים. דלת הבית, שהייתה עשויה רשת, להגנה מפני הזבובים, הייתה תמיד פתוחה – שכנים נכנסים ויוצאים. אף פעם לא נועלים את הדלת, כולם מכירים את כולם ו"ממילא אין מה לגנוב"…
יהושע נהיה לחלבן. על תלת אופן עם משטח העמסה רחב מלפנים הרכיב כדי חלב כבדים. בהנץ החמה היה מפלס דרכו בחולות וברחובות הסלולים למחצה, להביא חלב לעקרות הבית. יוכבד יצאה לעבוד במשק בית כעוזרת ומנקה. הייתה בוכה ועובדת. היא רצתה להתקדם בחיים וללמוד. שנים אחר כך הגשימה יוכבד את חלומה והייתה למורה לאנגלית.
 
פרק שלישי  –  ילדות בחולות
אנחנו הילדים לא ידענו אז כמה קשים היו החיים עבור המבוגרים. התרוצצנו בחולות ודהרנו באופניים על הגבעות. חיפשנו אוצרות בצריפים העזובים, ששימשו את הצבא האנגלי במלחמת העולם השנייה, כשהוצב לשמור על נמל חיפה. טיפסנו על התותח הבריטי הגדול שנשאר נטוש בחוף. ישבנו בשורה עורפית על הקנה הרותח בימות הקיץ וקפצנו בחדווה מתגלגלים בחול הצהוב והחם.
בימי הקיץ צעדתי לבדי בין הגבעות המוארות בפרחי נר הלילה הצהובים. שרה לעצמי. דמיינתי עצמי לבני ישראל במדבר. לשחות למדתי מהמציל אלברט, שהרכיב אותי על החסקה וכשהגענו לעומק השליך אותי בין הגלים ואמר "תשחי חזה". הכי אהבתי לצוף על הגב, עם הפנים לשמש, העיניים עצומות, ואני בדמיוני נסיכת הים הקסומה. חזרתי הביתה צרובת שמש והעור מתקלף. החוף והים היו מקום מפלט, מקום משחק, כר פורה לעולם הדמיון והחלומות.
בית הספר צמח עם הבתים והמשפחות, כיתה התווספה לכיתה. מגן הילדים עד כיתה ח' למדנו 13 ילדים, כמו משפחה אחת גדולה. כולם הכירו את כולם. התעודות והציונים עברו מיד ליד, וכך יכלו ההורים להתגאות בילדה החרוצה. חפיסת שוקולד "פרה" חיכתה לי – מתנה יקרת ערך, למצוץ בכל יום ששי קובייה אחת.
ברבות השנים נשתל דשא בחזית הבית ועצי אורן גבוהים צמחו סביבו ולצידם עץ האוליאנדר בעל פרחים ורודים ונהדרים. מאחורי הבית שתלנו עצי גויאבה ורימון. במחסן הקטן שבפינה עמדו אופניים, שהיו כלי התחבורה המשפחתי, ולידם כלי עבודה ו"שאר ירקות" שלא נמצא להם מקום בבית או שלא היה בהם שימוש, אבל "חבל לזרוק".
בבית הקטן הזה עברו עלי השנים המאושרות של ילדותי ונעורי. אחי שמוליק נולד שם וגם ילדיי שלי, חוי ומוטי-אבא של אור, בילו בו קייצים וחגים רבים. לשמחתי, יש לבית ולהורי חלק חשוב גם בילדותם. כעת אני מתרגשת לשתף בסיפור גם את נכדי-אור.
תשע"ה

מילון

גפיר
שוטר במשטרת הישוביים העבריים, שפעלה ככח משטרה יהודי בחסות הבריטים, בתקופת המנדט בארץ ישראל.

שאקל
תן (בעל החיים), מקור המילה מהשפה הגרמנית. בסלנג זהו גם כינוי למישהו המצטיין בתחומו, שהוא חזק ומנוסה בו. דומה לביטוי העברי "שועל קרבות ותיק"

ברכת "הגומל"
ברכה מיוחדת בה מודים לאל ושאותה מברכים לאחר שנחלצים בשלום מצרה או מסכנה גדולות.

"מעבר להרי החושך"
ביטוי המתאר מקום מרוחק, נידח ואפל. "סוף העולם". בדרך כלל הכוונה למקום שהוא גם מסוכן. מקור הביטוי מן התלמוד, שם הוא מתאר את מקום הגלות של חלק משבטי ישראל.

תקופת ה"צנע"
תקופה לאחר קום המדינה, בה המצב הכלכלי בארץ היה קשה והממשלה הנהיגה מדיניות של הקצבה, שלפיה היתה הגבלה חמורה על רכישה של מוצרים. ניתן היה לקנות מזון באופן חוקי רק בחנות קבועה וכנגד נקודות שהוקצבו לכל אדם בפנקס תלושים אישי.

"שאר ירקות"
ענינים שונים או דברים נוספים, שאינם מוזכרים במפורש במשפט ואינם העיקר בו, אלא "תוספת". כך, בארבע הקושיות של "מה נשתנה", "שאר ירקות" הם המגוון שלא מפרטים, כאשר העיקר הוא המרור שבשמו נוקבים.

העבודה מכבדת את בעליה
הכוונה היא שכל עבודה, שאדם עוסק בה ביושר ובנאמנות, מביאה לו כבוד ואין ללעוג לבעל מלאכה כלשהיא, אפילו שהיא הפשוטה ביותר.

"ויסעו ויחנו"
ביטוי במשפחת ימניק שליווה יציאה מהבית לנסיעה או למשימה משמעותית אחרת וגם את החזרה מהן הביתה. מקורו בדברי התורה בספר במדבר, בעת תיאור מסעות בני ישראל ממקום למקום.

ציטוטים

”גדולה מלאכה, שמכבדת את בעליה" - מדברי חז"ל“

”בכל רע יש גם טוב" - אימרה עממית, בדומה ל- "אין רעה בלי טובה“

”נצח ישראל לא ישקר ולא ינחם..." - שמואל א', פרק ט"ו, כ"ט“

”פלישתים עליך שמשון" - ספר שופטים, פרק ט"ז“

הקשר הרב דורי