מאגר סיפורי מורשת

אוצר אנושי מתוכנית הקשר הרב-דורי

מהמלחמה הנוראית לתקומה בארץ

חנה ונופר בחדר מחשבים
חנה בילדותה
החיפוש אחר אבי

שמי חנה יקיר לבית גליק.

כשנולדתי החליטו לקרוא לי על שמה של דודה של אמי שקראו לה חנה. כמובן שכולם קראו לי חנה-לה, כי נולדתי תינוקת קטנה ובלונדינית ותכולת עיניים. הייתי בתם הבכורה של הורי: אסתר וצבי גליק. כמו כן נכדתם הראשונה של הורי אמי, דוד ובלומה שולדינר, ואחיינית ראשונה לדודתי סוניה -אחות אמי, ולאחיה של אמי , משה, שהיו אנשים צעירים מאוד ועדיין רווקים. כך שהייתי  מעין תינוקת צעצוע, של כל המשפחה וכולם שמחו בי ופנקו אותי.

היכן נולדתי?

נולדתי בעיר קורסק, בפלך אוראל שבמזרחה של רוסיה, על גבול סיביר, בעת שהורי ומשפחותיהם היו במנוסה מזרחה, מאימת הנאצים.

כשפרצה מלחמת העולם השניה ונודע לסבא דוד שבכוונת הגרמנים לכבוש את פולין, בה חיה המשפחה דורות רבים, בעיר בשם חרוביישוב, בפלך לובלין, הוא אסף את משפחתו הקטנה – שבאותה עת כללה את אשתו בלומה, ילדיו שי, אסתר, סוניה ומשה. הוא הודיע להם שבכוונתו למלט את משפחתו, לכיוון מזרח אל מדינת רוסיה, שהיתה אויבתה של גרמניה הנאצית. הוא קנה עגלה וסוס, העמיס את משפחתו, הודיע לשכניו היהודים שהוא נמלט עם משפחתו לכוון רוסיה שאולי כך יינצלו מידי הנאצים. חלק מן השכנים שמעו ולעגו ואמרו שלא צפוי ליהודים כל רע, שהרי הם מסודרים, בעלי משרות טובות, בעלי רכוש, והם מעדיפים להשאר במקומם בפולין, חלק אחר, שמע לדבריו ועשה כמוהו, ונמלט מזרחה.

לאימי, אסתר, היה חבר בשם צבי גליק, כששמע שמשפחת חברתו אסתר עומדת לעזוב את חרוביישוב, השפיע על הוריו: יעקב ושבע גליק, שגרו בעיירה טישובצה, שגם היא בפלך לובלין, שעדיף להם לנוס על נפשם מזרחה לרוסיה, כמו שעושה דוד שולדינר, אביה של חברתו אסתר.

תחילה סרבו הוריו של צבי, היו להם עסקים רבים, וגם בנים רבים, בוגרים מצבי, נשואים עם הרבה ילדים, נכדיהם של יעקב ושבע גליק, ומשפחות גדולות ומבוססות. הם העדיפו להשאר במקומם, כי אמרו שקשה מאוד למכור את עסקיהם ולקחת ולטלטל משפחות עם ילדים רבים ורכוש רב, אל הלא נודע. איש לא תאר לעצמו שהגרמנים הנאורים והתרבותיים עשויים לעשות רע למישהו. הם תארו לעצמם שהמלחמה תעבור ושהממשלה הפולנית, תגן עליהם מפני הגרמנים.

שניים מאחיו הבוגרים כבר היו באותה עת בארץ ישראל, אך ארבעת הנותרים, גרו בטישובצה שבפלך לובלין, ולא הסכימו להתפנות.

אבי שהיה מאוהב באימי, הצליח לשכנע את הוריו, גם הם אספו את הדברים הנחוצים בלבד, העמיסו על עגלה רתומה לסוס, וברחו עם משפחת שולדינר, משפחת אימי. בבריחה, הם סבלו רעב, לא בכל מקום קיבלו אותם בברכה, בחורף היה קר מאוד, היה קשה להסתדר בעבודה כאשר אתה כל הזמן בורח ממקום למקום. מאחר והמלחמה ערכה שנים אחדות והגייסות של החיילים הגרמנים הנאצים, התקדמו מזרחה, בדרכם הרסו ערים, כפרים ושכונות שלמות, וכמובן הקימו גיטאות ורצחו את כל היהודים שניקרו בדרכם.

אחיה של אמי, שי שולדינר, השאיר בחרוביישוב את חברתו-אהובתו, כי משפחתה לא התפנתה ולא ברחה מזרחה, הוא החליט כי יצא להביא אותה, ויחד יוכלו לברוח מזרחה עם משפחתו. הוא נפרד ממשפחתו אך כשפנה חזרה לעיירת הולדתו, נתפס והוצא להורג. כמובן שהוריו ואחיו ואחיותיו, לא ידעו מה עלה בגורלו, וקיוו שניצל, אך איש לא נשאר להעיד על גורלו. שנים רבות סבי, דוד שולדינר כתב מכתבים לצלב האדום, לסוכנות היהודית ואחר כך גם ליד ושם, איש לא ידע בדיוק כיצד ומתי נספה בשואה.

ממשפחתו של אבי, צבי גליק, שרדו רק אשת אחיו שמואל רוזה ובתם יפה. הם סיפרו שכאשר הנאצים נכנסו לטישובצה, אספו את כל היהודים אנשים, נשים וטף ואת רב הקהילה, הכניסו אותם לאסם דגול, והעלו את האסם באש…

בינתיים הורי עם מה שנותר ממשפחותיהם ויהודים רבים נוספים, המשיכו בדרכי הבריחה שלהם. הוריהם החליטו להעמיד חופה ולחתן את צבי ואסתר. אני נולדתי, כאמור, בעיר קורסק שבאזור אוראל, ברוסיה.

כשהמלחמה נמשכה עוד הרוסים גייסו את כל הבחורים שיכלו להועיל ללחימה, וכך גוייס גם אבי לצבא הרוסי, למלחמה נגד הגרמנים הנאצים. לא ראיתי את אבי מהיותי תינוקת קטנה, עד תום המלחמה. אמי, הוריה ומשפחתם הקטנה, כעת ביחד אתי, המשיכו לנדוד מזרחה, ברכבות נובעים וברכבות משא, שעדיין פעלו והגיעו לאוזבקיסטן, טג'יקיסטאן ולסיביר. כעת גם לא ידעו מה עלה בגורלו של אבי. חייהם היו קשים מאוד, לא תמיד ניתן להדליק תנור חימום מחוסר דלק או עצים, והקור היה נורא. לא היה מזון ומים, שתו משלג שהצליחו להמיס …אם מצאו צנון בשדות, בישלו ממנו "כאילו" מרק ואותו אכלו. אם השיגו חיטה, טחנו ואפו לחם, כך שרדו את המלחמה וגידלו תינוקת, אותי.

מהתקופה הזו אינני זוכרת דבר. אמי רק סיפרה לי מאוחר יותר, שאמרה לי שיש לי אבא גיבור, ואני סיפרתי לכל מי שרצה לשמוע, שאבי גיבור במלחמה וינצח את כל הגרמנים הרעים.

עם סיום המלחמה, אמי התחילה לחפש אחר אבי והוא שנותר בחיים, התחיל לחפש אחריה ואחרי הוריו שנסעו יחד עם כלתם ובני משפחתם. כשחזרו לפולין, ראו את ההרס, בעיירותיהם, הכל שרוף. בית בכנסת נחרב, והגויים הפולנים, שפחדו שימצאו חפצים שהם בזזו מבתי היהודים, גרשו אותם, ולא הסכימו שישארו ולו ללילה אחד.

אנשי הג'וינט, וההסתדרות הציונית התחילו לחפש אחר שורדי השואה, והאו"ם, שקם אז בשביל לעזור למי שניצל, הקימו מחנות לשורדי השואה. כמה אירוני, על אדמת גרמניה, שהפסידה במלחמה. למחנות אלו כיוונו את שורדי השואה ושיכנו אותם בבתי ספר, או במבנים של הצבא הגרמני. פתחו כיתות לימוד לילדים, וניסו להחזיר לשורדים, צלם אנוש, חוק וסדר. מכל העולם שלחו משלוחים של עזרה ראשונה ומזון, והיהודים השורדים, התחילו לבנות חיים חדשים תוך כדי שהם מנסים למצוא בני משפחה, קרובי משפחה וחברים מחייהם שמלפני המלחמה.

הם קיבלו משלוחים מאמריקה עם בגדים, שמיכות, מזון ואפילו שוקולד… בעזרת אירגוני עזר שהוקמו, מצא אבי את מקום המצאה של אימי ושל המשפחה שנותרה. אמי סיפרה לי שכאשר אבי הגיע אלינו. אני, שלא הכרתי אותו בכלל, סירבתי להתקרב אליו, כי אמרתי: "זה לא אבי, אבי הוא חייל גיבור, והוא ינצח את כל הגרמנים"…

עוד סיפרה לי אמי, שאבי סיפר לה שניפגע בקרבות, ליד לנינגרד ולא יכול לעמוד על רגליו הפגועות. הוא הועמס על מזחלת שלג, רתומה לכלבים מאולפים, שהובילו אותו אל בית חולים שדה, מאולתר, הרחק משדה הקרב. כשהגיע לשם, קיבל עזרה רפואית, חבשו את פצעיו וכשהתאושש מעט שלחו אותו חזרה לקרבות..

מאוד התפעלתי מכך שבמקום אמבולנסים, השתמשו במזחלות שלג רתומות לכלבים, שידעו בעצמם את הדרך אל בית החולים שדה…

אחרי תקופה מסוימת, סבא יעקב וסבתא שבע, הוריו של אבי, קיבלו אישור לעלות לארץ ישראל, מאחר ושני בניהם חנניה ומשה גליק, שגרו בחיפה ביקשו מהסוכנות היהודית, אישורים מיוחדים והם עלו ארצה.

הורי ואני עם סבא דוד, סבתא בלומה דודתי סוניה ודודי משה, נשארנו עוד תקופה מסוימת במחנה הזנהקה שליד קלן, בגרמניה. דודי משה, שהפך בשנות המלחמה, מילד לנער בוגר התנדב למח"ל, מתנדבי חוץ לארץ, עלה לישראל והתגייס לצה"ל שלחם פה את מלחמת העצמאות. אמי עבדה בבית הספר העברי במחנה, היא היתה מורה לעברית, שהרי היתה בוגרת בית ספר תרבות בפולין, אבי עבד בג'וינט. אנחנו נשארנו עוד שנה ואז נולדה אחותי יפה.

גם אנחנו עלינו לישראל ואבי רצה לגור בחיפה בה גרו הוריו ואחיו חנניה עם משפחתו, אשתו רחל ובנותיו שרה ואראלה. הן קראו לי ולילדי העולים שהגיעו איתנו: סבונים, היינו לבנים, ובמחנות הריכוז עשו מן היהודים סבונים…מאוד נעלבתי…

בית ילדותי בחיפה

גרנו בחיפה. ברחוב הירדן 29, בתל עמל, בדרך לנוה שאנן.

דירת הורי היתה מאוד צנועה. קטנה מאוד. מטבח, חדר סלון, שהיה גם חדר שינה להורי, בלילה, וחדרון קטן שבו ישנו, יפה ואני. היה גם מטבח שאבא סידר ב"הול", שהיה הכניסה הביתה, ממנו נכנסו לחדרים, והיתה גם דלת לשירותים משותפים עם השכנים. כשבאנו לגור לא היו בלטות בבית רק  משטח בטון במקום רצפה, ומרפסת צרה שלידה גדל עץ חרוב, שלפריחה שלו, היה ריח נורא. לא היו זגוגיות בחלונות, ואבי ריצף את הבית במו ידיו, וזגג שהזמינו הורי התקין זגוגיות בחלונות. אבי התקין פשפש בדלת השרותים, מהכוון שלנו, כך שכאשר נכנסנו לשירותים, לא יוכלו השכנים להכנס, אלא ימתינו שנצא.

הרחוב בו גרנו, המה מילדים בכל הגילאים, אחר הצהרים, היינו מתגודדים ברחוב או באחת החצרות, שיחקנו "תופסת", "קלאס", "סוס ארוך", "חמש אבנים", התחרינו בריצה, מי יגיע ראשון ליעד,לקראת ערב, קראו לנו הביתה, לאכול, להתקלח, ולישון. לא היתה טלויזיה בזמן שהייתי ילדה, אך היה רדיו, ואהבנו לשמוע בו תסכיתים, סיפורים, שירי ארץ ישראל ותוכניות לילדים. הורי האזינו למהדורות החדשות ולפינה שקראו לה "חיפוש קרובים". לפעמים אנשים הצליחו למצוא קרובי משפחה או חברים שעקבותיהם אבדו בשואה.

רשמו אותי לבית הספר "צפרירים", הסבירו לי שהשם פירושו רוחות בוקר. אהבתי את בית הספר, היו בו בעיקר, ילדי עולים, מכל הגלויות. היו לי מורים נפלאים שעזרו לי לקלוט מהר את השפה העברית, אבא עזר לי עם החשבון, השתתפתי במקהלת בית הספר, אהבתי לצייר והייתי בועדת קישוט. במשך השנים היה בית הספר מקום מפלט עבורי, הייתי תלמידה טובה, אהבתי מאוד לקרוא. מחוץ לספריית בית הספר רשמו אותי לספריה העירונית, אליה הייתי רצה כמעט כל יום. עמדתי בתור, והחלפתי ספר אצל הספרנית.

התיישבתי על המדרגות וכמובן שסיימתי את הספר תוך זמן קצר, ונעמדתי בתור שנית, הספרנית החליפה לי ספר, ושוב סיימתי את קריאתו על מדרגות הספרייה. כשהגעתי לספרנית בפעם השלישית באותו יום, הרימה את משקפיה וצעקה: "היי את הקטנה הבלונדינית עם הצמות, מספיק להיום" החליפה לי את הספר וגירשה אותי הביתה, וקראה אחרי "תולעת ספרים"… היו לי חברות מבית הספר, לפעמים באו אלי, ונשארו לארוחת ערב , לפעמים הלכתי אליהן.

היו לי מטלות שהטילה עלי אמי, ללכת למכולת עם רשימת קניות שכללה, לחם, לבניה, (מה שקוראים היום אשל או מעדן חלב) מרגרינה, (לעתים רחוקות חמאה, כי זה היה יקר), סוכר וזה היה די כבד לילדה בת שבע.

את החלב, היה מביא החלבן, איש שעבר בין הבתים וכד מתכת גדול בידיו, היה מודד חצי ליטר חלב או ליטר חלב, ויוצק את החלב לסיר חלב מיוחד, אותו היתה אמי מרתיחה על הפתיליה. (מתקן מיוחד שהיו יוצקים למיכל מיוחד בתחתיתו נפט שזה כמו בנזין של רכב אבל מסריח יותר ועליו אמי בישלה את ארוחותינו: מרק ירקות עם מעט עוף או בשר בקר (בארועים מיוחדים), עליו שלקו ביצים קשות, ובשלו "גפילטעפיש" ליום שישי בערב. עליו אמי הפליאה לאפות בתוך "סיר פלא" עוגות "ליקח" מופלאות, גבוהות קומה וטעימות, ולשבת את החמין הנהדר שלה.

היא הכינה מאכלי ירקות שונים עם ביצים (כשהיו, כי גדלנו בתקופת ה"צנע" בה כל המצרכים נמכרו בתלושים מיוחדים, כמות ביצים קטנה מאוד למשפחה), או בלעדיהן, גם נעליים או בגדים נקנו בתלושים ובמשורה. היו מעבירים בגד של אח גדול לאחיו הקטן או מאחות גדולה לאחותה הקטנה, לא היו מותגים, כי לא היה יבוא בגדים אך ורק תוצרת הארץ, בעיקר תוצרת "אתא". אם הנעל היתה קטנה, חתכו "חלון" במקום של הבוהן, ואז אפשר היה להשתמש בנעל תקופת זמן נוספת.

קניות אמא ערכה בשוק, אליו נסעה באוטובוס, לא היו לכל משפחה מכונית, רק למיוחסים או פונקציונרים של המפלגה השלטת מפא"י, או לעשירים מופלגים.

אחת לשבוע אמא הרתיחה מים על פרימוס, שהוא דומה לפתיליה ופועל על נפט אבל מחמם יותר מהר וחזק מפתיליה ובעיקר מרעיש כמו מנוע שמתאמץ מאוד…ובמים שהרתיחה היא עשתה כביסה, או הרתיחה חיתולים של אחותי הקטנה, ברכה, שנולדה בארץ ישראל.

לפעמים היתה באה עוזרת ערביה שעזרה לה עם הסדינים הגדולים. את הכביסה תלו על חבלי כביסה שאבי התקין על המרפסת, וכשהכביסה התייבשה, אמי גהצה אותה במגהץ חשמלי מסורבל, גדול וכבד. גם את המקלחות שלנו היו עושים בהתחלה במים שחוממו על הפרימוס, עד שאבי התקין לנו דוד חשמלי. מקרר חשמלי לא היה לנו , את המזון שמרו בארגז קרח.

גם זו היתה מטלה שלי, כשאיש הקרח הגיע עם עגלת הקרח, שלחו אותי עם בד יוטה מקופל לארבע והייתי קונה רבע בלוק קרח, אותו הניח מוכר הקרח על זרועותי, מעל בד היוטה המקופל. עד שהייתי מגיעה הביתה הקרח היה נמס, מטפטף ונוזל, והשאיר שביל של טיפות מים ממקום קנייתו עד ביתי. גם את הנפט היה מביא איש מיוחד עם עגלת נפט רתומה לסוס או לפרד, שהמיכל שלה נראה כמו חבית שוכבת, עם ברז מיוחד להזרמת הנוזל למיכל שהבאנו מהבית. מטלה נוספת שלי הייתה שמירת והעסקת אחיותי הקטנות, אם רציתי ללכת לחברה, הייתי חייבת לקחת איתי לפחות אחת מהן.

אבי קיבל עבודה אחראית בעירית חיפה, יצא לעבודתו בבוקר וחזר בארבע, אז היה בודק לנו שעורי בית, אמי היתה מורה ובעיקר עקרת בית, הורי מאוד תמכו בחשיבות להשכלה, למדנו לנגן, "ילדה מבית טוב צריכה לדעת גם לנגן", למדנו חלילית, אקורדיון ופסנתר לפי סדר הגיל ואת אחותי הקטנה לימדו כינור כי זה מאוד יפה ומכובד. ניגנו עד שבגרנו מעט והתמרדנו. רק אחותי התמידה וניגנה בפסנתר, היא בוגרת האקדמיה למוסיקה ומלמדת פסנתר בלונדון.

מסורת

הבית היה תמיד בית מסורתי, עם קידוש בערב שבת, והליכה לבית הכנסת עם ההורים בשבת. תמיד שמרו כשר, תמיד מערכות כלים כפולות לבשר לחוד ולחלב לחוד, כנ"ל לגבי סירים וסכום, וכמובן כלים כפולים של פסח. אמי ערכה סדרי פסח למופת, אבי בנה סוכה כהלכתה וסבי היה אוכל וישן בה, כן, גם כשירד גשם, הוא לא ויתר על אכילת מרק האטריות שלו בסוכה, ביחד עם טיפות הגשם ואמר שיש בזה ברכה

הזוית האישית

נוצר בנינו קשר מדהים ומאוד אהבתי את התכנית.

מילון

לנינגרד
עיר גדולה ברוסיה

ציטוטים

”מכל העולם שלחו משלוחים של עזרה ראשונה ומזון“

הקשר הרב דורי