מאגר סיפורי מורשת

אוצר אנושי מתוכנית הקשר הרב-דורי

מדור לדור בונים בית

סבתא חוה בצעירותה
סבתא חוה ואני
סיפורה של סבתא חוה לוזון בדרך להגשמה עצמית ולפיתוח קריירה

1956 לזוג הורים שעלו מטוניס בשנות החמישים. היא הבת הרביעית מתוך חמישה ילדים-ארבע בנות ובן. היא נולדה בגבעת אולגה, חדרה, והייתה קשורה מאוד לשלושת אחיותיה.

הילדות בשכונה הייתה קסומה, ללא טלוויזיה, ללא מחשב ובלי טלפון חכם אלא רק משחקי מחבואים, תופסת ומחניים עד לילות. סבתי גרה על חוף הים ונהגה ללכת עם אחיותיה ועם כל ילדי השכונה לים וללא צורך בליוויי של ההורים, היו בגינתה עצי גויאבה ולימון מתוק. בגן הציבורי היה עץ תות ענק, וכל ילדי השכונה היו מגיעים מבית הספר, מניחים את התיק בבית ורצים לגן הציבורי כדי לטפס על העץ ולאכול כמויות עצומות של תותים טריים.
סבתא גילתה לי סוד קטן: בשכונה באולגה היה ילד בשם יוסי שמאד אהב אותה, והיה מביא לה מתנות והפתעות, כולם בשכונה ידעו שיוסי אוהב את חווה…. חווה אהבה את החיים האלה ונהנתה מאד למרות שהאמצעים הכספיים בבית היו דלים. היא הייתה ילדה ערנית והמחסור בכסף לא נעלם מעיניה. לכן לא הבינה איך יתכן שהרבה משפחות והרבה דודים ודודות (מצד אבא) מתארחים בביתם לעיתים כה קרובות בזמן שלהם חסר כסף. היה לה קשה מאד לגשר על הפערים האלה ולכן הייתה מעירה לדודות ולדודים הערות שנחשבו "חוצפניות". הערות אלה "עלו לה ביוקר" שכן הם היו כועסים עליה ומענישים אותה.
סבתא סיפרה לי שיום אחד כשהייתה בת שבע -בכיתה ב', ההורים שלה העבירו אותה לגור אצל אחות אמה- דודה דליה, ובעלה דוד משה במושב עזריקם. הם היו זוג צעיר שרק נישא והתייחסו לחווה בצורה נעימה וטובה. סבתי אומרת שעד היום היא לא מבינה למה עברה לגור שם. היא נאלצה להיפרד מהשכונה ומאחיותיה האהובות למשך כל התקופה של כיתה ב' ואז חזרה לאולגה.
כאשר הייתה בת ארבע עשרה החליטו הוריה לעזוב את השכונה באולגה ולעבור לרמלה, ולכן שוב קיבלו החלטה להעביר את חווה לבית של דודה אחרת, הפעם דודה ג'נת- אחות אחרת של אמה. כך יצא שבשליש השני של כיתה ט' היא התחילה ללמוד בבית ספר חדש- "עמל" רמלה, ונאלצה להתמודד שוב עם חברים חדשים, עיר אחרת, בית ספר ולימודים אחרים, וכמובן גם עם בית ומשפחה אחרת. ההורים ובני המשפחה של סבתי עברו גם הם לרמלה לאחר כשנה, ואז סבתי התחברה שוב למשפחתה ולאחיותיה. החיים ברמלה היו שונים לחלוטין. זה היה מעבר חד מחיים שכונתיים ואינטימיים, לחיים בעיר גדולה ומעורבת בעלת סגנון שונה בתכלית שינוי. סבתא שהייתה כבר נערה בת חמש עשרה הסתגלה מהר מאד לעיר הגדולה ולמדה לצאת לבלות עם חברות וחברים ולגלות את העולם המופלא של גיל הנעורים. תוך זמן קצר הכירה נער נאה בן שש עשרה וחצי בשם עמרם שהציע לה חברות, ועד מהרה הם הפכו להיות זוג מאוהב.
הוא עזב את לימודי התיכון והתחיל לעבוד, דבר שאפשר לו לפנק אותה ולקנות לה בגדים יפים. הוא העניק לה המון חום ואהבה ודאג לכל מחסורה. מכיוון שידע שלהוריה לא היו מספיק אמצעים לקח על עצמו גם את תשלומי בית הספר התיכון שלה. בגיל שמונה עשרה הוא התגייס לצבא והרומן ביניהם פרח. הם התכתבו וחלמו חלומות משותפים על הבית והמשפחה היפה שיקימו בבוא העת. לאחר כשנה וחצי כאשר סבתא חוה הגיעה לגיל שמונה עשרה עלתה השאלה של הגיוס לצבא. לסבי עמרם הייתה דיעה מאד שלילית על גיוס בנות לצה"ל, הוא טען שהן עלולות לרדת לתרבות רעה. חוה רצתה מאד להתגייס לצבא יחד עם כל החברות שלה מהתיכון, היה קול פנימי שאמר לה "תתגייסי, כדאי לך!". גם אמה של סבתי – עליזה (ליזון) הייתה בעד גיוס לצבא. אבל החינוך השמרני שחוה קיבלה בבית, הרצון לעזוב את בית ההורים, והתנגדותו הנמרצת עמרם- הכריעו את הכף והזוג הצעיר החליט להינשא וכך לקבל פטור מהגיוס לצה"ל.
כל זה התרחש ב- 1974, כשנה אחרי מלחמת יום הכיפורים בה נהרג נתן, האח הבכור של סבתא חוה. הצער שהביאה אתה המלחמה היה כבד מאד. אמה של סבתא חוה, ליזון, לא התגברה על האובדן של בנה היחיד נתן, והשמחה של ההחלטה להינשא הייתה מהולה בעצב גדול.
תמונה 1
מלחמת יום הכיפורים פרצה באוקטובר 1973. סבתא מספרת: "זאת הייתה הפתעה לכולם, היינו בצום כאשר עברה שמועה שפרצה מלחמה, זה היה מפחיד". במוצאי שבת הסתבר שנפתחה נגד ישראל מלחמה עקובה מדם. הערבים הפתיעו את החיילים שלנו שנתפסו לא  מוכנים, והאבדות היו רבות וכבדות.
המשפחה ידעה שנתן אחי- סבתי  גויס למלחמה, אך לא הייתה כל ידיעה לגביו. התחילו להגיע שמועות למשפחת סבתי כי קרה משהו לנתן, אך לא הייתה שום וודאות, דבר שגרם לסבתא ליזון להתפרצויות של בכי וצער גדול. רק אחרי שבועיים מאז שפרצה המלחמה הגיעה הבשורה המרה שנתן נהרג. בדיעבד הסתבר שהוא נהרג כבר ביום השני למלחמה אבל בגלל הבלאגן שהיה לא הגיעה ההודעה למשפחה. השכול הזה שכיסה את ליזון- אם סבתי, ואת משפחתה השפיע עליה מאד, לא הייתה לה מוטיבציה להמשיך בלימודים, והכל השתנה. ליזון לא הצליחה להכיל את הכאב הגדול של אובדן בנה היחיד, ולמעשה לא התגברה על זה עד יומה האחרון. היא לא האמינה שהוא באמת לא בחיים, ותמיד קיוותה שיום אחד יופיע וידפוק בדלת. חוה הרגישה שאבדה גם את אחיה הבכור וגם את אמה.
בחודש פברואר 1975 סבתא חוה וסבא עמרם התחתנו והיו כל כך מאושרים. תשעה חודשים אחרי זה נולדה בתם הבכורה תמי, והם ערכו מסיבת הולדת הבת יחד עם שחרור עמרם מהצבא, שבדיוק אז סיים את השירות הסדיר שלו. זו הייתה תקופה יפה ומאושרת למשפחה הצעירה, חוה גידלה את התינוקת הקטנה ועמרם החל לבנות קריירה מצליחה בתחום ההובלות. בשנת 1977 הם עברו לגור באופירה- שארם א-שיך לתקופה של כחצי שנה ולאחר מכן חזרו לרמלה.
תמונה 2
בתחילת שנת 1979 נולד חיים הקטן וזה היה אושר גדול. העסק להובלות הצליח מאד והם חיו ברווחה כלכלית ובכיף. אולם אז החלו לצוף אצלה רצונות ללמוד, להעשיר את עצמה, ולקחת חלק בפרנסת הבית, זאת בנוסף לגידול הילדים. זה היה דחף למימוש עצמי ורצון עז לחוות התנסויות נוספות ולא להיות רק עקרת בית. כשגילתה שבעלה עמרם מתנגד לכך באופן נחרץ ותקיף, הדברים החלו להשתבש. סבתא עשתה מאמצים גדולים לשכנע אותו, אך הוא לא הסכים. הייתה לה תחושה של ויתור עצמי ואכזבה גדולה, היא ניסתה מספר פעמים לעשות כרצונה ולצאת לעבודה אולם ניסיונות אלו נכשלו ונחסמו על ידי התנגדותו של עמרם. ככל שחלפו השנים ההצלחה העסקית של עמרם הלכה וגדלה והם קנו חלקת אדמה ברמלה על מנת לבנות בית פרטי.
נעמה הבת השלישית נולדה בשנת 1983 וכשהייתה בת שנה הסתיימה בניית הבית והם עברו לגור בבית החדש. הילדים מאד אהבו את הבית המרווח עם החצר הגדולה ויש להם חוויות נפלאות וזיכרונות יפים מתקופה זו. אולם ככל שעברו השנים סבתא חוה הרגישה שהיא יותר ויותר מתוסכלת והולכת ודועכת מכיוון שהיא חשה שהחופש לבחור נלקח ממנה. ההבנה שבעצם היא כבר לא אדון לחייה גרמה לה לאבד את שמחת החיים, והיא רצתה כל הזמן רק לברוח לשינה. כך עברה עוד שנה ועוד שנה בתוך מריבות וויכוחים רבים בנושא היציאה לעבודה שלה. הניסיונות לשכנוע לא עזרו ובסופו של דבר לאחר כעשרים שנות נישואין הם התגרשו. לשלושת הילדים זה היה מאד קשה. החיים שלהם השתנו כשאמם לקחה אותם ועזבה את הבית שכל כך אהבו. ואבא שלהם לא גר אתם יותר. לסבתא חוה זה מאד כאב אולם הרצון לחיות חיים עצמאיים ולנווט אותם על פי רצונה היה חזק גם הוא. בנוסף, היה לה חשוב לתת לילדיה מודל של אשה בוגרת שנאבקת להשיג את מטרותיה ולא של אשה החיה בדיכוי ובויתור עצמי.
סבתא חווה הסכימה לא לקבל כלום מהרכוש המשותף הרב שנצבר במהלך השנים והסתפקה רק בסכום צנוע שיאפשר לה קניית דירה קטנה שתהיה קורת גג לה ולשלושת ילדיה. מכאן סבתי פותחת בחיים חדשים של שמחה ועצמאות, היא מתחילה לעבוד כמדריכת נוער בעיריית רמלה ועושה חיל בעבודתה. כל האנרגיה שהייתה אצורה בתוכה כל השנים פרצה החוצה בעוצמה. במקביל לעבודתה היא נרשמת ללימודים באוניברסיטת בר אילן ומסיימת תואר ראשון במדעי המדינה וסוציולוגיה בציונים גבוהים ומצוינים. ההצלחה והפריחה שלה היו מלווים תמיד בדאגה לילדים ובחשש שמא הם יפגעו מכך שביתם התפרק, ובתקווה שהם ימצאו כוחות בתוך נפשם להתגבר על המשבר. בתוך ליבה היא ידעה שיהיה בסדר, כיון שהילדים יספגו דמות של אמא לוחמת שלא מסכימה לחיות בדיכוי, שמגשימה את החלומות שלה, ומממשת את עצמה.
סבתא חווה התקדמה מהר בעבודה ותוך חמש שנים הפכה למנהלת המדור למנהיגות נוער בעיר. בהמשך קיבלה מלגה ללימודי תואר שני בחינוך ויהדות וסיימה גם לימודים אלה בהצלחה כשהיא כבר בת כחמישים. סבתי עובדת באגף החינוך בעיריית רמלה בפתוח מנהיגות נוער, ובנוסף לכך מעניקה ייעוץ אסטרולוגי לאנשים. היא למדה להיות מאמנת אישית. היא עוזרת לאנשים לעשות שינוי לטובה בחייהם. כאישה שעשתה שינויים גדולים בחייה ומימשה את עצמה יש לה הרבה מה לתת לאלה הזקוקים לעזרה, והיא עושה זאת בהנאה ובסיפוק גדולים. היום היא בת 58. המשפחה גדלה ואנחנו שבעה נכדים: מהבת תמי: נועה, אני- ניצן, גל ומעין, מהבן חיים: הילה, ומהבת נעמה: אליה ואריאל.
בסופו של דבר סבתי הקימה את ביתה ברמלה, ויש לה גינה אורגנית שהיא מאד אוהבת. פעמים רבות היא מגיעה אלינו לביקור עם שקיות מלאות בעגבניות, דלעת וביצים מהלול שבגינתה. היא סבתא מצחיקה וילדותית, ואוהבת לשחק איתנו. זוכרים את הילד מהשכונה יוסי? זה שאהב אותה, ובכן לפני כשבע שנים הם נפגשו במקרה, התחברו מחדש וכעת הם זוג מאושר.

קישור ליחידת הלימוד – הקטלוג החינוכי של משרד החינוך: מנהיגות – מיהו מנהיג?

מילון

רצען
תופר בעבודת יד את ה"בגדים" של הסוסים (האוכף, המושכות, מגן העיניים)

ציטוטים

”לעולם אל תוותרי על חלומותייך. עשי מה שאת אוהבת והגשימי את עצמך.“

הקשר הרב דורי