מאגר סיפורי מורשת

שמי אסתר ויסמונסקי לבית מנדל ורעיה סגולם. נולדתי בשנת 1945 ברוסיה בסיביר, דיברנו בבית בשפת יידיש. משפחתי ואני עלינו לארץ בשנת 1948. אבי קיבל הצעה לנסוע לאמריקה יחד עם חברים אך הוא לא הסכים ורצה להגיע רק לישראל, עלינו על אניית משא רעועה ואני בת 3.

כשהגעתי לארץ בשנת 1948 הייתי בת שלוש. אני זוכרת בגיל שש שגדלתי בבית נטוש שערבים ברחו ממנו במלחמת השחרור והוריי תפסו את הבית ונכנסו לגור בו. זה היה בית גדול עם הרבה חדרים וחצר גדולה עם הרבה עצים כמו עצי לימון, תפוזים, גויבות ותותים, אימא עשתה ערוגות גידלה פרחים וחילקה לשכנים.

מאכלים מיוחדים לא היו. יום יום אכלנו מרק עם עוף מכובס, ואטריות שהכינה לבדה ובשבת הכינה חמין עם קישקע(המעיים של הפרה). בחג החנוכה אימא הכינה סופגניות עגולות עם חור באמצע טעימות  ובחג השבועות הכינה בלינצ'ס עם גבינה.

הורי היו ניצוליי שואה מפוחדים. אימא ישבה בפתח הבית ושמרה על אחותי רחל ואחי חיים שנולד עם הגענו לבית הזה וכמובן גם עליי .

 

 

מסלול העלייה היה קשה וכלל הרבה נדודים. אימא ספרה שחלינו במחלות ים והקאנו את נשמתנו היות ובזמן השיט הייתה סערה שלא הקלה על מצבנו הרע. עברנו דרך צרפת, שם אחותי רחל נולדה, משם נדדנו עד שהגענו לארץ ישראל. נקלטנו ביישוב ששימש מחנה מעבר לעולים, שם חיכו לנו משאיות שלקחו אותנו ליפו לשכונת ג'בליה, בעברית "גבעת עליה גן תמר". כשהגענו לשם ראינו ערבים מסתובבים יחפים ובבגדים בלויים. המקום היה נטוש, רוב הערבים ברחו במלחמת השחרור והשאירו את בתיהם ורכושם. כל העולים רצו ותפסו בתים, עולים שהגיעו מאוחר יותר נאלצו להסתפק בחדר אחד, משפחה שלמה.  

 

אבי נולד בפולין, הוא איבד בשואה אישה ושלושה ילדים. הוא היה בצבא וכך הוא ניצל, היחיד מכל משפחתו שנהרגה. אימא איבדה את בעלה ונשארה עם ילד קטן מחוסרת כל. היא הכירה את אבי, וכעבור שלושה ימים התחתנו ונשלחו לסיביר – שם אני נולדתי.

בהגיענו לארץ הוריי החליטו להשאיר את הכל מאחוריהם ולא לספר על עברם. הם לא סיפרו לנו דבר והחליטו לפתוח דף חדש. באותה תקופה נולד אחי הקטן ששמו חיים על שם הסבא מצד אימי, לאחותי רחל קראו על שם סבתא מצד אבי, ולי קראו אסתר על שם סבתא מצד אימי.

בבית המצב הכלכלי לא היה רע. אבי התחיל מיד לעבוד בבית כסנדלר ואמי עזרה לו. אני  לא זכיתי להכיר את הסבים והסבתות, כי כולם הושמדו ע"י הנאצים. לאימי היו 9 אחים ואחיות, היא ניסתה לחפש אותם בתכנית לחיפוש קרובים, אך ללא הצלחה. לאבי לא נשאר אף אחד, הוריי חיו במשטר קומוניסטי ולא דיברו יותר מדי, הם תמיד חיו בפחד, אימא לא שרה לנו שירים ותמיד הייתה בבית אווירה עצובה.

בילדותי גרתי בשכונה שבה היו עולים מכל מיני ארצות, כמו רוסיה, פולין, רומניה, בולגריה, עיראק ומרוקו. ערבוביה של שפות שהיו מקור להרבה מריבות בין השכנים בגלל המנטליות בארץ מוצאם .

הילדים שיחקו בעיקר ברחוב  בכל מיני משחקי שכונה כמו קלאס , חמש אבנים, תופסת, מחבואים. כמובן שגם עזרתי לאימא בקניית קרח. כל בוקר החלבן היה שם את בקבוקי החלב ליד הדלת ולקול הפעמון היו יוצאים כולם עם הפחים למלא נפט כדי שנוכל לבשל על  הפתיליה. בל"ג  בעומר היו עושים מדורה ונהנים מאכילת תפוחי אדמה ובערב כל האמהות קראו לילדים לחזור הביתה.

אני למדתי בבית ספר דוב הוז עד כיתה ח

 

 

היה לי קשה מאוד עם השפה העברית. ההורים לא הלכו לאולפן ועד יום מותם הם דיברו באידיש. בגלל החרדות שלהם, הם לא נתנו לנו לצאת לטיולים. גרנו ליד הים ולא הרשו לי להיכנס למים, לא רכבתי על אופניים, לא הייתי בתנועת נוער כאשר כל החברים היו בצופים והכל בגלל הפחד של ההורים. עד היום אני מושכת את זה. אני עדיין פוחדת ממים, אין לי רישיון ואני לא אוהבת לצאת לטיולים, אבל את ארבעת הבנים שלי חינכנו אחרת.

אהבתי להישאר בבית לתפור, ליצור ולצייר ובגיל 12 כבר תפרתי בגדים לעצמי. בילדותי אבא היה לוקח אותנו ללונה- פארק ביפו. זה היה הבילוי בשבתות, היינו משפחה מאושרת. 

 

ברבות הימים גדלנו אני הייתי בת 16

 

 

כשאחותי הייתה בת 14, היא חלתה במחלה קשה ונפטרה. זה שבר את אבי מאוד והוא נפטר בגיל 60 בהרבה צער. המשכתי את לימודי כפקידה, הוריי לא חשבו שחשוב ללמוד בתיכון ולבזבז 4 שנים למרות שקיבלתי מלגה כי באותה תקופה גם לימודי התיכון היו בתשלום.

בגיל 15 כבר יצאתי לעבוד כפקידה במשרד רואה חשבון בתל אביב. אז למדתי לעלות לאוטובוס ולהגיע לתל אביב. למדתי לענות לטלפון חוגה. בקיצור, למדתי שם הכל – נימוסים והליכות והם היו בשבילי כמו משפחה.

 

באותה תקופה היו נפגשים חברים וחברות במסיבת ריקודים בבתים. הוזמנתי למסיבת ראש השנה על-ידי חבר ששמו יוסי. בסיום המסיבה הוא ליווה אותי הביתה ושאל אם ארצה להיפגש שוב וכעבור חודשיים הוריי התחילו ללחוץ על חתונה. בגיל 19 התחתנו באולמי גיל בתל אביב. היה שמח למרות שלא היו אורחים רבים כמו שנהוג היום. קיבלנו מתנות פשוטות – הרבה כוסות, כלי בית, ספרים ומעט כסף שאתו קנינו מקרר.

 

היום אנחנו בני 70 פלוס. אנחנו פנסיונרים וא ני אוהבת ציור, תפירה ובעיקר לבלות עם הנכדים. עברנו מבת ים לגדרה כדי להיות בקרבת המשפחה שרובם גרים כאן.

 

 

אנחנו נשואים 51 שנים באושר ושנינו משתתפים בתכנית הקשר הרב דורי בבית ספר רעות גדרה בקבלת הנחייה מרועי ויסמונסקי נכדי, ורועי לוי חברו, ומהמורה הדס ונהנים מכל רגע.