מאגר סיפורי מורשת

בראש השנה ובימים הנוראים התפללנו גם באחד מבתי החסידים. תקענו שם בשופר, כמובן, שעשינו זאת בזהירות המירבית ובשקט. קיימנו את כל מצוות החג וכן את כל המנהגים כהלכה. בעשרת ימי תשובה נהגנו לא לקנות לחם בחנות אלא אפינו לחם לבד כדי שיהיה פת ישראל. וגם חלב לא קנינו בחנות אלא הלכנו לשכנה גויה שהיתה לה פרה בחצר, נוכחנו בשעת החליבה כדי לשתות חלב ישראל. בביתנו ייצרנו מהחלב לבן, גבינה ואפילו חמאה.

בסוכות בנינו את הסוכה בתוך המחסן שהיה בחצר ביתנו. קירות המחסן שימשו כדפנות הסוכה, והנחנו את הסכך בצורה מדוייקת על התקרה באופן שלא יבלוט החוצה.

בשמחת תורה שרנו שירים בלחש ורקדנו בלי נעליים כדי שהשכנים לא ישמעו. בחנוכה הדלקנו נרות ליד הדלת מתוך פחד שמא שכנים ידפקו בדלת. נהגנו לאכול לביבות ולשחק בסביבונים שהכנו לבד מעץ, כי כמובן שבחנויות לא ניתן היה להשיג דבר כזה.

בפורים חל יום הולדתו של דודי. כולנו היו מתאספים בביתו אבל, כמובן שהכל היה בחשאיות.

בפסח אפו את המצות באחד הבתים של החסידים וכולם עבדו שם. לאחר האפייה חילקו את המצות בין כולם, אך כמות המצות הייתה מצומצמת ולכן אכלנו הרבה תפוחי אדמה וביצים בפסח. פחדנו לזרוק את כל הקליפות רק לפח שליד הבית שלנו. ולכן זרקנו אותם בכל הפחים שבסביבה.

למדתי בבית ספר לנוער עובד כי בבית ספר זה לא  התקיימו לימודים בשבת, למדו שם רק חמישה ימים בשבוע. כאשר החגים חלו באמצע השבוע הייתה בעיה. ולכן תכננו אני וחברותיי ממשפחות החסידים, להיעדר מהלימודים לא רק בימי החג אלא חלקינו מוסיפות כמה ימים של היעדרות לפני או אחרי החג. קיווינו שכך לא יורגש שכולן חסרות באותו היום. פעם אחת הייתה חתונה לאחד מאנ"ש (אנשי שלומנו) ולמחרת כל התלמידות מבנות אנ"ש נעדרו מבית הספר. למחרת כשהגענו לבית הספר המנהל קרא לנו ואמר "אני מבין שיש חג ליהודים אבל לבית הספר צריכים להגיע וזו לכן האזהרה האחרונה".

האחים שלי וכמה מחבריהם למדו תורה בבית הוריי. אבי היה למדן גדול והוא לימד אותם. וכשהגיעו ארצה הם נבחנו והוסמכו לרבנות. בכל בוקר הם היו מגיעים מוקדם מאוד, כאשר בחוץ עדיין חשוך ומסיימים את יום הלימודים בערב כאשר כבר היה חושך, כדי שלא יראו אותם, לא בבוקר ולא בערב. כשמישהו הגיע לביתנו באמצע היום, אמי הייתה מכריזה בקול רם "כן, בבקשה" כדי שהבחורים ישמעו ורק אחר כך ניגשת לפתוח את הדלת. הבחורים כששמעו את קולה של אמי היו סוגרים את הווילון מרחוק מבלי להתקרב לחלון באמצעות פטנט שהמציאו… כדי שלא יראו אפילו את הצל שלהם.

חתונות נערכו גם בבתים כי לא היו אולמות כשרים. חתונתי נערכה בביתו של החתן. למחרת החתונה השכנה שבסמוך לבית הורי החתן דפקה בדלת ואמרה "שמעתי שהיה רעש בלילה אני עובדת "שמה" (מנקה בק.ג.ב – אבל זה היה מספיק…) ויש לי ציפורניים". התנצלנו והבטחתנו שזה לא יחזור שוב וברוך השם בזה זה נגמר.

עלינו לארץ ישראל בשנת תשל"א (1971) לאחר קשיים רבים. כשהגענו התאקלמנו ברוך השם מבחינה חברתית, בזכות החסידים שהגיעו לפנינו לארץ. אך מבחינה כלכלית לא היה קל. בעלי למד ב"כולל" ואני התחלתי לעבוד כמורה למלאכה בבית הספר. ביתי הבכורה חנה התחילה את לימודיה בבית ספר חב"ד בקרית מלאכי, בני זלמן למד ב"חדר" ויוסי הלך לגן, ברוך השם בלי דאגות מה יקרה עם שבת וחגי ישראל. ברוסיה לאחר כל שבת וחג אמרנו "ברוך השם שהשבת עברה בשלום והצלחנו לשמור עליה". בארץ יכולנו לומר "ברוך השם שעוד מעט מגיעה שבת הקדושה ונוכל להתענג בה". וזה היה שווה הכל.

החלום שלנו היה לראות את הרבי מליובאוויטש. בעלי ואבי נסעו בהזדמנות הראשונה לי"ט כסלו. אני נסעתי באותה שנה לי' שבט יחד עם קבוצת נשים לרבי. כששהיתי אצל הרבי התקשרו אלינו מנשי חב"ד ניו יורק ושאלו אותנו אם אנחנו מעוניינות לנסוע לכנס של נשות חב"ד במיאמי, נסענו ושם ביקשו ממני לספר על החיים שלנו ברוסיה, שזה עתה יצאנו משם. אני סיפרתי שב"שבע ברכות" שלאחר החתונה שלנו הגיע אלינו ר' לויק פרסמן, שהיה החזן בבית הכנסת הממשלתי, ושר לנו את הניגון "הושיע את עמך". היינו מרותקים לשיר ואז הוא סיפר לנו את מקורו של הניגון. הוא סיפר שהוא שמע את הניגון מפיו של אברך לא מוכר שהגיע לבית הכנסת וזימזם את הניגון לאחר התפילה. בסיום התפילה ניסה ר' לויק להתחקות אחר האורח ולבסוף נודע לו שהאברך הגיע בשליחותו של הרבי מליובאוויטש, כדי לעודד את חסידיו. האורח מסר לר' לויק דרישת שלום מהרבי ודברי עידוד, הוא אמר "הרבי מסר תתחזקו הישועה קרובה".

לאחר שסיימתי לספר את סיפורי בכנס במיאמי, ניגש אלי אחד הנוכחים ואמר לי "דעי, האברך שביקר ברוסיה בהוראת הרבי ושעליו סיפרת הוא אחי בנימין כץ". הוא הוסיף שהרבי הכין עם אחיו את הביקור לפרטי פרטים עד שאחיו ידע את כל הכתובות בעל פה. הרבי גם הדריך את אחיו שלא יישן על הסדין בבית המלון, כדי שלא יבחינו שאדם לא רגוע ישן במיטה, כי אז הסדין יהיה מקומט מדי, והרבי הוסיף שיקמט מעט בידיים את הסדין, כדי שיחשבו שהוא ישן על הסדין.

זכיתי להיכנס לרבי ליחידות. כמובן שרגע זה לא יישכח ממני לעולם.