מאגר סיפורי מורשת

אוצר אנושי מתוכנית הקשר הרב-דורי

"מבצע תינוק"

סבתא תמר ויואב כותבים את סיפור
סבתא תמר והבובה
פינוי ילדי קיבוץ גת בזמן מלחמת העצמאות

 "מבצע תינוק"
פינוי הילדים והבלתי לוחמים מישובים יהודיים בדרום הארץ בזמן מלחמת העצמאות
סיפור הפינוי של ילדי קיבוץ גת
 
בליל כ"ט בנובמבר הוחלט באו"ם על הקמת מדינה יהודית בארץ ישראל. להחלטה זו קדמה החלטה אחרת האומרת שא"י היא פלסטינה, תחולק לשתי מדינות ,יהודית וערבית. החלטה שלא התקבלה ע"י הערבים והם החלו להתנכל לישובים היהודים. גת וישובים אחרים היו במצור של הצבא המצרי והיה קושי בהעברת מזון אל הקיבוץ וממנו.
 
ילדי הקיבוץ הבוגרים, ואני ביניהם (הייתי בת 9.5 ושמינית מבין בני ובנות הקיבוץ) היינו קשובים מאד למצב והיינו מקשיבים לכל שיחות המבוגרים על מנת לקלוט ולדעת מה נעשה ומה קורה באזורנו. בהשפעת המצב היינו משחקים הרבה במשחקי מלחמה. היינו מטיילים ברחבי הקיבוץ ואף היינו הולכים מדי יום לראות איך מתקדמות עבודות הביצורים והקמת עמדות הגנה וחפירת התעלות שנחפרו בכל הקיבוץ וכן לאורך גדר הישוב. לעיתים עזרנו במילוי שקי חול שהיו דרושים לדיפון העמדות הגנה. היינו מנסים לקרוא על פי הבעות הפנים של המבוגרים סביבנו על חומרת המצב אך הם כמובן ניסו להסתיר זאת מפנינו. היה רצון, ככל הניתן, למנוע מאיתנו פחדים וחרדות, וכולם השתדלו ככל האפשר לשמור על אורח חיים שיגרתי.
 
ב-14 במאי, 1948, בשעות אחה"צ, היום שנקבע לסיום המנדט הבריטי על ארץ ישראל, כינס בן גוריון, ראש הממשלה הראשון של ישראל את מועצת העם והכריז על הקמת מדינה יהודית בארץ ישראל, היא מדינת ישראל. ב-15 במאי, פלשו צבאות ערב (שכאמור התנגדו להקמת מדינת ישראל) לישראל לאורך חוף הים, כשמטרתם להגיע תל אביב.
 
המצב הביטחוני ביישובי הדרום והנגב הלך והחמיר ואז החליטו ב"הגנה" ובמוסדות המדינה על "מבצע תינוק": הוצאת כל האוכלוסייה הבלתי לוחמת: ילדים, נשים, הורים מבוגרים ובלתי לוחמים מהישובים שבאזור חטיבת "גבעתי" (הנגב הצפוני) לאזורים מרכזיים יותר בארץ, אזורים יותר שקטים ויותר בטוחים. בין 16 למאי ועד 19 במאי פונו 8 ישובים מאזור הדרום, בו נלחמה חטיבת "גבעתי", כאשר הפינוי מתבצע בלילות, בחשיכה, ללא אורות ובדממה מוחלטת. מקיבוצים שונים בוצע הפינוי בהליכה ברגל, על גבותיהם וידיהם של האבות, כאשר נעשים כל המאמצים ששום תינוק לא יפתח בבכי והשיירה לא תתגלה ע"י הערבים.
 
ב-18 למאי בשעות הבוקר טיילנו כהרגלנו עם מורתנו אידה והלכנו לראות את התקדמות עבודות הביצורים וחפירת התעלות בצידו המערבי של הקיבוץ שהיה חשוף להתקפות  הצבא המצרי. פני העובדים היו מתוחים מאד והבנו שהמצב לא טוב. כאשר חזרנו ל"בית הילדים", הבית שבו גרנו ללא ההורינו במשך רוב שעות היום, בו למדנו, אכלנו, ישנו ובילינו, הייתה המטפלת שלנו מאד עצבנית, לא רגועה ולא שקטה.
בשעה 14:30 כונסה במפתיע "שיחת קיבוץ" אליה הגיעו כל חברי הקיבוץ. בשיחה נמסר ע"י מוסדות הביטחון של הקיבוץ על ההוראה שהגיעה ממוסדות ההגנה ל"היכנס" ל"מבצע תינוק" ולפנות את הנשים והילדים למקום מבטחים. בשיחה נמסר מי ומי יכללו בין היוצאים וזאת עפ"י החלטה של ועדת הביטחון המקומית. השיחה הסתיימה ומיד החלה התארגנות מהירה בהכנת הציוד הנדרש.
 
ביגוד, כלי בישול ואוכל, מצעים ושמיכות, מזרונים, מיטות תינוק, שולחנות לילדים, הכל נאסף במהירות ונערם ליד מגדל המיים כאשר "שעת השין" להעמסה ויציאה הולכת וקרבה.
 לנו, הילדים הגדולים, נתפרו במהרה בו ביום שקיות בד (תרמילים לא היו אז) בם הורשינו לקחת כלי כתיבה ולימוד, ספר קריאה אחד, וצעצוע אחד אהוב. יותר מכך לא הותר לנו לקחת.
ההוראה היתה שיוצאת כל האוכלוסיה הלא לוחמת כאשר המגמה היא להשתדל שיהיה לפחות הורה אחד לכל ילד.
למזלי ולמזלה של אחותי נירה, שני הורינו יצאו כמלווים. אבא (סבא שלמה) היה החצרן והאחראי לכל תחזוקת ותפעול המקומות בהם שהינו במשך הפינוי ואמא הייתה בתפקיד אמא. מאחר שהיו הורים שלא יכלו להתפנות היו ילדים שהתלוו למשפחות אחרות ולמשפחתנו נוספה תינוקת חמודה בשם נועה וולף, בת מספר חודשים. היא הועברה לטיפול  של הורי, מאחר ושני הוריה היו בתפקידים נחוצים מאד בישוב .
 
 ההמתנה לבוא השיירה שהייתה אמורה לפנות אותנו לקחה שעות רבות, וכאשר הגיעה התברר שאין מקום לכל הציוד הרב שהוכן, ורק לאחר מו"מ עם האחראים לשיירה הוחלט לקחת הכל למרות הצפיפות הרבה.
הילדים הקטנים נסעו באוטובוס משוריין אוטובוס שהוצמדו לו דפנות מתכת בלתי חדירות לכדורים, חלונות אטומים, ורק פתחי ירייה מקדימה ומאחור.
 
אנחנו, הבוגרים, נסענו ב"משוריינים": טנדרים עטופי מתכת, ללא אור, מעט אויר, ובישיבה על הרצפה נסיעה כלל וכלל לא נוחה אך לא זכורה לי תחושת פחד כלשהי.
הנסיעה בחשכה, דרך כפרים ערביים הייתה מסוכנת מאד, אך לשמחת כולם הסתיימה בשלום, כאשר הנשארים בגת מחכים להודעת אלחוט שהשיירה הגיעה בשלום ליעדה , שכונת מילר שברחובות.
 
עם בואנו שוכנו מיד האמהות והתינוקות בכמה בנינים מרכזיים, ואילו אנחנו, הבוגרים, חולקנו בין שתי משפחות.
אכזבה גדולה נגרמה לאחת משתי הקבוצות כאשר התברר שקבוצת הילדים השנייה זכתה לכיבוד רב בעת הגיעם, ואף לשוקולד, מצרך נדיר מאד באותם ימים , אותו זוכים היינו לקבל רק פעם בשבועיים בקבלת השבת, "קוביה" אחת לכל ילד.
 
ברבות השנים הועלתה המנה לשתי קוביות , אח"כ ל"שורה", ולבסוף אף לחצי חבילה. לאחר כמה ימים כאשר התברר ששכונת מילר אינה בטוחה עקב קרבתה למכון זיו (מכון ויצמן) הועברנו לבית ספר אחר ברחובות, כאשר טרם מעבר זה נספרו באחד הימים כ-40 אזעקות, עם כל המשמעות של ריצה למקומות מסתור עם התינוקות, בהרבה פעמים מתחת למיטות, מחוסר מקומות אחרים להסתתר בהם. אנחנו שהינו אותו יום בטיול רגלי בפרדסי רחובות הרבים שבסביבה וזה היה מפחיד מאד.
לאחר תקופה לא ממושכת במקום החדש הועברנו לתל-אביב, לבית הספר "אחד העם". כאן ניסו לבנות לנו חיים יותר מסודרים, סדר יום קבוע (בין האזעקות, כמובן) לימודים לשתי הכיתות הבוגרות, טיולים, הכרת תל-אביב, בילוי והצגות, הקמת גינת ירק, (מתחת לשקמים המפורסמים שליד "הבימה" גן יעקב) קשרים עם האוכלוסייה המקומית ועם ילדי הסביבה (בטוב, ולעתים היו גם מריבות שונות בינינו לבין "העירוניקים") ועוד.
 
אבל . . . גם כאן היו אזעקות רבות, שנת הלימודים הלכה והתקרבה והיה צורך לפנות את בית הספר, וכך לאחר פניות רבות למוסדות שונים שעסקו בכך, אושר להעביר את "הקיבוץ" ל"סרפנד אל חרב" כפר ערבי נטוש ליד נס ציונה, בין פרדסים וסביבה טבעית. בהתערבות גורמי חוץ חוברו לבתים חשמל וביוב, שלא היו שם עד אז, וכך יכלנו לנהל חיים מסודרים כלשהם.
 
ילדי הקיבוץ הצעירים והמלווים חזרו לקיבוץ ביוני 1949 ואילו אנו, הקבוצה הבוגרת, עברנו בספטמבר 1948,ללמוד בבית הספר שבקיבוץ מעברות (ליד חדרה) וכך הסתיים עבורנו "מבצע תינוק" ו"הפינוי" מביתנו.
 
 
מילים, קיצורים ומושגים:
"שעת שין" שעה מתוכננת שנקבעת לתחילת פעולה או מבצע מסוים.
"עירוניקים" ילדי תל אביב העירוניים כפי שנקראו ע"י ילדי הקיבוץ.
"שיחת קיבוץ" אסיפה שבה נכחו כל חברי הקיבוץ ובה נדונו נושאים הקשורים לחיי הקיבוץ. כל החלטה הייתה מתקבלת בהצבעה דמוקרטית ובהחלטת רוב.
"בית ילדים" בית שבו גרו הילדים בקיבוץ ( ללא הורים) לפי קבוצות גיל. בבית זה הילדים היו ישנים, אוכלים, לומדים וכל הציוד שלהם היה שם.
 
 תשע"ה

מילון

שיחת קיבוץ
אסיפה של כל חברי הקיבוץ שבה החליטו החלטות בהצבעת רוב דמוקרטית.

ציטוטים

”פינוי ילדי קיבוץ גת בזמן מלחמת העצמאות“

הקשר הרב דורי