מאגר סיפורי מורשת

נולדתי בתאריך 20.09.1969 בכפר דבל, באתיופיה, השפה בה דיברנו היתה אמהרית.                                                                  

 

ביתנו היה בית גדול, עם ארבעה עמודים, באמצע עמוד תומך גדול שמרכז את כל העמודים האחרים. הבית כולו נבנה על בסיס עמודים אלו, והמילוי בין הקורות ולוחות העץ (הקרשים) היה עם עשבים. קורת גג זו מנעה את כניסת הגשם. היה לנו בית נוסף שנקרא "דבר אנה מדר". הקומה עליונה שימשה להכנסת אורחים וללינה. הקומה התחתונה היתה מעין מחסן, שם אחסנו חפצים יקרים. היה שם עם מנעול ורק אבי היה פותח ונועל את המחסן.

 

היינו משפחה גדולה, שמונה נפשות, שלושה אחים ושלוש אחיות. אבא ואמא היו דתיים מסורתיים משני הצדדים.

 

באותה תקופה, הייתה מלחמה בין מנגיסטו היילה מריאם, לבין המורדים וויינה [היום הם שולטים מעל 20 שנה].  היינו בגבול בין השטח של המורדים לבין השטח של מנגיסטו. אני זוכר את המלחמה, הייתי בגיל 7-8  ואני זוכר היטב את מראות המלחמה והיריות. היינו מסתתרים כדי שלא ירו עלינו.

 

תמיד חלמתי לעלות לארץ ישראל ועשיתי מספר ניסיונות לעלות לארץ: בפעם הראשונה בשנת 1985 ניסיתי לעלות דרך סודן, הלכתי ביחד עם דודים שלי [מצד אבא]. לא הצלחתי להגיע לסודן וחזרתי בחזרה עם סוחרים נוצריים. חזרנו מוולקייט לזרמה. מזרמה לקח אותו אדם בשם טדסה אייצ'או ז"ל, קרוב משפחה שלי, שהגיע מאדרקאי. הלכתי איתו מזרמה לאדרקאי ומשם הוא לקח אותי לכפר שלי, לדבל, שם נולדתי. ההליכה נמשכה ארבעה ימים. בפעם השנייה בשנת 1989 הגעתי לסודן והייתי שנה במחנה בסודן. עבדתי על מנת לשרוד, העלייה הייתה בסתר, ותורי עוד לא הגיע. לאחר מכן, הסודנים גילו שאנחנו יהודים. למזלנו הקב"ה עשה לנו ניסים ונפלאות ובמקום שישמידו אותנו הם גירשו אותנו מארצם.

 

נזרקנו יחד עם כעוד אלף יהודים בגבול בין סודן לאתיופיה. היינו זקנים, נשים, ילדים וחולים. בזמן הזה דודתי (אחות של אבי) לא יכלה ללכת, ולכן אני וגיסה לקחנו אותה באלונקה. לאחר יומיים התנפחו לי הכתפיים ולא יכולתי להמשיך להרים את האלונקה. אני וגיסה השארנו אותה ליד באר מים עם בעלה, בתה הנשואה (שבעלה לא נשאר איתם) והנכד שלה, יחד עם אנשים חולים שהיו שם, והמשכנו ללכת. כיום היא חיה ובריאה בארץ בזכות הבורא יתברך שמו שהציל אותה.

 

משם הלכנו לגונדר וההליכה נמשכה כשבוע ימים. בדרכנו לגונדר הנוצרים התנקמו בנו. הם כינו את היהודים "פלשה" (בן אדם שאין לו שורש ונודד ממקום למקום) ו "בודה" (אוכלי אדם). הם אנסו נשים, שדדו אותנו ואמרו לנו: "בשביל מה חזרתם, הרי עזבתם את הארץ שלנו? כשאין לכם ברירה אתם באים אלינו!".

 

במשך כשבוע ימים הגענו לטקלדנגאי, מקום שנמצא באזור גונדר. ממשלת אתיופיה נתנה לנו חנינה ונתנו לנו אוכל במשך שבועיים. אחרי שבועיים נתנו תעודות לכל אחד מאתנו. פיזרו אותנו וכל אחד חזר לכפר שלו. אני הלכתי לדוד שלי שהיה גר בווגרה. הדוד שלי הסיע אותי על חשבונו מגונדר לאדיס אבבה ומשם טסתי לישראל, במסגרת מבצע שלמה. 

 

 

  

עליתי לארץ ב-25.05.1991 והעיר הראשונה שהגעתי אליה היא ירושלים. עליתי בודד, הורי ז"ל נפטרו כשהייתי קטן, אמי נפטרה כשהייתי בגיל 3 וכשהייתי בן 4  גם אבי נפטר. גדלתי אצל אחותי הגדולה מצד אבא ואצל דודים. אני זוכר בתור ילד קטן הייתי יתום משני הורי וגדלתי בחסדי אחרים: אחות מצד אבא, דודים ודודות. בילדותי ראיתי ילדים בני גילי גדלים תחת חסות הוריהם ואני בתור ילד הרגשתי בודד ועצוב. האובדן של שני הורי היקרים היא טראומה ילדות שמלווה אותי עד היום. כיום אני גר בישראל, אב לחמישה ילדים – שיהיו לי בריאים עד 120 שנה, אמן כן יהי רצון. 

 

אני מודה לאלוקים, בורא עולם, יתברך וישתבח שמו לעד שאני חי בארצנו הקדושה, בארץ ישראל, בארץ המובטחת.

כתבתי דברי הודאה לה' יתברך (בעברית ובאמהרית) על כל מה שעברתי. 

 

כמו כן, קיבצתי כאן דברים של סבי מצד אבי, אליאס סהלו (בעברית ובאמהרית) ושל סבא רבא שלי מצד אמא, וורק בצ'ה (בעברית ובאמהרית) שנמסרו בעל פה מדור לדור. 

 

 לחץ כאן לצפיה במצגת שאורלי וירון הכינו יחד במסגרת תכנית הקשר הרב דורי – "מזקנים אתבונן".