מאגר סיפורי מורשת

בתום הקרבות בארץ נתלו מודעות בכל בתי הק הילה שאמרו שמי שרוצה לעלות לישראל יבוא וירשם. בהתחלה היינו סקפטיים, חשבנו שהשלטונות טומנים לנו מלכודת, היינו כחולמים כשהתברר שזה אמיתי והשלטון בעיראק הסכים לשחרר אותנו. הם פסלו לנו את האזרחות עם חותמת על תעודת הזהות והדרכון האומרת- לעולם לא יורשה לנ"ל לשוב לעיראק ( "לא יסמח להו אילעוודה איללא עיראק").  לכל אדם היה מותר לקחת איתו כמה דינרים, שעון יד, טבעת נישואין, מעט בגדים ושני זוגות נעליים.

יהדות בבל הייתה מבוססת ודי עשירה. השלטונות העיראקיים הוציאו צו והלאימו את כל הרכוש היהודי, בתי מגורים ומסחר, בתי ספר, בתי כנסת, כספים בבנקים, חפצי יודאיקה, מאות ספרי תורה שעשויים מכסף טהור.

חלק מחפצי יודאיקה שהציגה יפה כהן

העיראקים כעסו ולא האמינו שבאמת היהודים יקומו וילכו.

לאחר הרישום לעלות נשבה רוח חדשה בקרב הק הילה היהודית. הכנו כמה מלבושים חדשים, שכן לא עולים לארץ עם בגד שהיה בשימוש. מספר העולה שלנו היה חמשת אלפים ומשהו מתוך 124.000 עולים. הגיע יום העלייה, יום חמישי בשבוע, יצאנו לשדה התעופה בשעות הבוקר. העיראקים חיפשו על גופינו שמא חלילה החבאנו כסף או זהב.

על המטוס לפני ההמראה היה סדרן ערבי בן גילו של אבא. אחותי הקטנה קמה מהמושב שלה. הסדרן ניגש לאבא, ירק עליו וצעק "מנוול יהודי, תחזיק את הבת שלך". הסדרן הזה היה חבר ילדות טוב של אבא.

ערב שבת קודש, לקראת שעה 23:00 בלילה הגענו לשער העלייה בחיפה.

יהודי מהסוכנות היהודית ליווה אותנו עם פנס נפט דולק ביד, מחפש עבורנו אוהל פנוי. אמא הייתה לבושה חליפה ונעלה עקבים גבוהים, מחזיקה תינוקת בת שלושה חדשים ביד. מדי פעם היא נתקלה בחבלים וביתדות של האוהלים ונפלה.

חלקנו אוהל קרוע מלמעלה עם משפחת עולים נוספת. רוח הים חדרה פנימה. אנחנו הילדים שמחנו  וצהלנו. בבוקר יום שבת 31/12/1950 ראיתי לראשונה בחיי את אבא עם דמעות בעינים.

לאחר עלייתנו לארץ העיראקים חרשו את אדמת בית הקברות היהודי, סללו כביש רחב ידיים ובנו עיר בירה חדשה, שנקראת בגדד החדשה. הנקמה המתוקה על מה שעוללו לנו העיראקים הערבים היא שהעדה הבבלית נקלטה יפה מאוד בארץ. קם דור חדש שאין לו את פחד השעבוד והגלות ובני העדה משרתים בכל תחום אפשרי: כלכלה, בנקאות, רפואה וצבא.

ראש ממשלת ישראל הראשון, דוד בן גוריון ז"ל, אמר עלינו שזאת העלייה הכי הומוגנית מבחינת יהדותה.

 תיעוד במסגרת תכנית הקשר הרב דורי, תשס"ח, תודתי למורה מלי קל ולתלמיד גל זיו על ההנחיה והסיוע בהעלאה ותיעוד סיפור המורשת.