מאגר סיפורי מורשת

אוצר אנושי מתוכנית הקשר הרב-דורי

מבט על אירועים היסטוריים שחוויתי בילדותי

בבר המצווה של נכדי תומר
ילדה בגבעת ברנר עם סבתא, אמא ואחי יאיר
בילדותי בקיבוץ בימים של טרום הקמת המדינה חווינו את האירועים החשובים בישוב כחלק מחיינו.

בקשתכם, נכדי הטובים, העיפה אותי במנהרת הזמן לאחור אל תקופות שחלפ ,ואני יושבת כעת מול המחשב כשהבזקי זכרונות מהבהבים בראשי. אני צופה בעיני רוחי כילדה באירועים כפי שחוויתי אותם אז בילדותי ומפרשת אותם על רקע מידע   שנודע לי מאוחר יותר.

הורי גאולה וזלמן חן

הורי עלו ארצה בשנת 1935 מלטביה. באותן שנים הוגבלה עליית יהודים לישראל על ידי ממשלת המנדט הבריטי שפרסמה את חוקיה בספר הלבן. למרות ההגבלות הלך והתרחב הישוב היהודי בארץ ונוצר  אז מחסור במורים דוברי עברית.הורי זכו בסרטיפיקט – אישור עליה לגלי, בזכות היותם מורים דוברי עברית רהוטה.

הם נקלטו בקיבוץ גבעת ברנר. אמי התחילה מיד ללמד בבית הספר ואבי מילא תפקידים שונים. ביניהם הוראת עברית למבוגרים עריכת עיתון של הקיבוץ וכן עבודות שונות שהוטלו עליו.

יאיר אחי נולד בשנת 1936. אותה תקופה ידועה בארץ כתקופת המרד הערבי, בפלסטינה של אותם ימים התנכלו הערבים לישוב היהודי ובמיוחד נהגו לתקוף את כלי הרכב ולפגוע בתחבורה שבין הישובים. כדי להגן על התחבורה הוקם אז באישור הבריטים  אירגון הנוטרים, לרשותם עמדו כלי רכב מיוחדים ומדים. אני נולדתי בשנת 1941 אז כבר השתוללה באירופה מלחמת העולם השניה, התחילו להגיע ידיעות על סבלם של בני עמנו, אך את ממדי האסון טרם הבינו. הקיבוץ  מצידו שלח חברים  לשרת הן בארגון הנוטרים והן כמצטרפים לבריגדה היהודית. אמי סיפרה לי שכאשר חשה בצירי לידה והיה ברור שיש להסיעה אל בית יולדות כלי הרכב היחיד שהיה אז בקיבוץ  היה רכב של ארגון הנוטרים שאחד מחברי הקיבוץ נהג בו, כאשר  היא  עלתה על הרכב  הצטרף כטרמפיסט  אחד החברים ממתגייסי הבריגדה  שצריך היה להגיע אל הבסיס בסרפנד. הנהג התחנן בפניה שתחזיק מעמד עם הלידה עד שיסיעו את החייל  אל יחידתו ורק אחר כך ימשיכו לבית חולים בילינסון, היא אכן החזיקה מעמד. .

מגורי הורי בקיבוץ

בקיבוץ של אותם ימים חיו בצניעות רבה הן בשל קשיים כלכליים והן כאידיאולוגיה. כיון שאת מירב הכספים והמאמצים הקדישו להקמת המולדת, לחיזוק היישוב ובהצלת יהודים. אמרו אז שקיבוצניק אוכל תרנגולת רק במצבים קשים או כשהוא חולה או כשהיא חולה.

הורי גרו בחדר בקומה שניה של מבנה כאשר כיור וברז אחד שרתו חמש משפחות . הכיור עמד בקצה פרוזדור  חשוף לרוח והצינורות הגלויים הובילו מים חמים בקיץ וקרים בחורף.

השירותים והמקלחות היו מרוחקים ונועדו לשרת את כל השכונה. אני זוכרת את אמי הולכת עם סיר לילה מכוסה כדי לשפוך אותו  בשירותים השכונתיים. בחורף הציבו פתיליה באמצע החדר מעליה נהגו להעמיד עציץ חרס הפוך, דרך החרס הופץ  חום נעים, או שהיו מרתיחים מים בקומקום שהעלה אדים בחדר.

בקיץ היו מעמידים בפינת החדר כד חרס הנקרא ג'רה בו שמרו מים קרירים. אם כי מעולם לא נעלו את החדר היו בו  שתי דלתות: האחת דלת רגילה מעץ שנועדה לסגירת החדר בלילה או כאשר הלכו לעבודה ושניה דלת רשת פנימית שמנעה כניסת זבובים אך לא הצצות פנימה, לא היו אז מאווררים ולא מזגנים כך שהדרך היחידה לאוורר מעט את החדר היתה לפתוח את דלת העץ ולהשאיר את הרשת.

בשלב מאוחר יותר עברו הורי למגורים בשכונה אחרת שם בכל בית גרו רק שתי משפחות, לכל משפחה חדר שבחזיתו מרפסת ובצמוד לה הותקן  כיור וברז למים קרים בלבד גם בשכונה זו נבנו שירותים ומקלחות במבנה מרוחק ניפרד מחדרי המגורים. בחורף הראשון למגורים שם התעוררו הורי בקר אחד ולא יכלו לפתוח את דלת החדר כיון שבמשך ליל הגשמים נסחף מהסביבה חול רב שכיסה את כל המרפסת וחסם את הדלת. אחרי שפינו את הסחף ונפתחה הדלת חפרו תעלה מסביב לבית, לאחר מכן מכן שתלנו דשא, ונבנו בשכנות עוד בתים כך שעוצמת הסחף פחתה.

יום כביסה

באחד מזכרונותי הקדומים אני נכנסת יחד עם אמא אל אולם חם וצפוף על הקירות מסביב מותקנים כיורים גדולים,כשבכל אחד מהם  קרש כביסה עשוי ממתכת גלית, ליד כל כיור עומדת חברה בשרוולים מופשלים, ידיים רטובות ופנים אדומים כשהזיעה ניגרת.

אמא עמדה והמתינה שיתפנה אחד הכיורים ואני התרוצצתי מסביב ביחד עם עוד ילדה מהגן שלי שפגשתי שם. וכשהגיע תורה של אמא לכבס שמחתי גם אני לטבול חפצים במי הסבון החמים. אך אמא שעמדה כפופה מעל קרש הכביסה נראתה עיפה ומצוברחת.

בתחילת ימיו של הקיבוץ  נהגו לכבס ידנית את כל בגדי החברים, את המצעים וכו' מאוחר יותר קנו מכונת כביסה גדולה שהתאימה לכביסה  הרגילה אך גרביים ולבני נשים המשיכו לכבס ידנית.לאחר מכן החליטו במחסן הבגדים לתפור לכל משפחה שקיות מרשת כותנה שבתוכה נהגו להכניס את הגרביים ובגדי הגוף ולכבסם במכונה.

כדי לאפשר את מיון הכביסה לכל משפחה היה מספר שאותו נהגו לרקום על החפצים, בדרך כלל בכל יום שישי היו החברים  מוציאים את החפצים הנקיים מהתא שבמחסן הבגדים ובמשך השבוע מוסרים לכביסה את הדברים המלוכלכים. במכבסה הותקנו תאים מיוחדים כדי להפריד בין חפצים שצבעם כהה כגון בגדי עבודה, מכנסיים כהים וכו' לבין חפצים בהירים כגון חולצות לבנות, מצעים בהירים וכו'. אחרי הכביסה היו מעבירים את הדברים אל מחסן הבגדים שם תיקנו וגהצו אותם והכניסו לתאים הממוספרים.לעיתים קרובות עזרתי להורי לשאת את הדברים אל המכבסה  ולקחת את הנקיים ממחסן הבגדים.

מעפילה – פרימוס

בשל מחסור במגורים נהגו  אז בקיבוץ לארח  אדם נוסף בחדרי המשפחות שגם כך היו צפופים. אם כי מצב זה לא היה נוח חברי הקיבוץ הסכימו לו שכן טובת הכלל היתה נר לרגליהם ותחושת המחויבות החברתית לטובת הקיבוץ , העם והמולדת ניצבה מעל לכל דבר אחר.על אחת כמה וכמה כאשר מדובר בעזרה לעולים חדשים ניצולי השואה. לאורח נוסף זה קראו אז "פרימוס".

באחד הזכרונות המוקדמים שלי  כשהייתי כבת 5  אני זוכרת נסיעה במשאית, אני ניצמדת אל ברך אמי היא מחבקת אותי בחושך, למרות הצפיפות וטילטולי הנסיעה שקט, איש לא פוצה פה,המשאית נעצרת כשריח  ים  עולה באפי ורוח קרה  מצליפה ביריעות הברזנט של המשאית,  הגענו אל חוף הים, במקום שהיום הוא נקרא חוף ניצנים. אמא הסבירה לי שהגיעו מעפילים, המון אנשים התרוצצו בסביבת הרכב, חלק מהחברים ירדו מהמשאית ואנשים אחרים תפשו את מקומם ומיד נסענו בחזרה לקיבוץ, כדי למנוע מהבריטים תפישת העולים והעברתם  לקפריסין, מיד כשנודע על אניית מעפילים המתקרבת לחוף הביאו מספר משאיות מלאות באזרחים ותיקים מבוגרים וילדים, זאת כדי להתערבב בין העולים כך שעם בוא השוטרים הבריטים כל אחד יוכל להגיד " אני מארץ ישראל".

כולם התכנסו בחדר האוכל לשתיה חמה וארוחה ראשונית במולדת. עמדתי יחד עם אמא צמודה לקיר חדר האוכל כפי שעמדו מסביב  כל חברי הקיבוץ, אמי הצביעה על אשה צעירה עטופה במטפחת ראש שעמדה רועדת ליד אחד השולחנות עם כוס תה ביד ואמרה לי לכי תזמיני אותה לישון אצלנו. אני ניגשתי אליה ונגעתי בה אמרתי לה "בואי" היא התכופפה לעברי ודיברה באידיש, שפה שלא הבנתי, הצבעתי לעבר אמי ומשכתי אותה ביד, היא בחיוך נבוך התקרבה אל אמי ואחרי שיחה קצרה באידיש היא נתרצתה לבוא אלינו.

בכל המשפחות התארחו אז "פרימוסים" ואותה אשה מעפילה גרה עם הורי כשבועיים או חודש עד שמצאה סידור מתאים בתל אביב ועזבה.

השבת השחורה

שבת בדרך כלל היה יום שהוקדש לבלוי משפחתי שכל הילדים שמחו לקראתו, אך בבקר מוקדם של אותה שבת נכנס אל גן הילדים חבר יחד עם המטפלת והודיעו לנו שהיום נשארים בגן,למרות השבת לא הולכים אל ההורים. אסור היה לצאת מהגן אפילו לא אל חצר המשחקים, כל פעילותינו באותו יום היתה בתוך גן הילדים, כשהסתכלתי מבעד לחלון ראיתי חיילים בכומתות אדומות חופרים ומחטטים בפינת החי שלנו,כאשר כמה מהם התיישבו על הדשא, כל ילדי הגן בבת אחת שרנו  כלניות, כלניות, בשעות אחה"צ יצאנו מהגן וראינו גדוד חיילים מתרחק מהקיבוץ בצעידה מסודרת כשהם לוקחים  עימם מספר חברים למעצר בלטרון .

29 נובמבר 1947

באמצע הלילה העירו אותנו את ילדי הגן, ניצמדנו אל החלונות ומרחוק ראינו על גבעת החמרה שקראנו לה הגבעה האדומה מדורה גדולה וצללי אנשים רוקדים סביבה. אמי היתה באותו ערב בתל אביב  וכשחזרה למחרת סיפרה על תהלוכות ומעגלי רוקדים  והתפרצות שמחה ברחובות תל אביב.

לילה במקלט

עם פרוץ מלחמת העצמאות גויסו כל החברים לחפירת תעלות.כל חצר הקיבוץ נחפרה בתעלות מפותלות ומקושרות ביניהן. הלכתי לעודד את אבי שעבד בתוך שורה מפותלת של חברים, כולם מזיעים ונושפים כשהם חופרים ומוציאים  רגבי עפר אל צידי התעלה. אבי היה אדום ונוטף זיעה אך לא הפסיק את החפירה, רק חייך אלי לרגע והמשיך לחפור.

רק ליד בתי הילדים הספיקו לחפור מקלטים. המקלט שלנו  היה מבנה מאורך בתוך האדמה, על הקירות  משני צידי פרוזדור ארוך הותקנו קרשים בשתי קומות, על כל קרש שכבו שני ילדים, באחד הלילות דחפה אותי הילדה ששכבה על הקרש בסמוך לי ואני נפלתי ארצה, נחבטתי בפני ופרצתי בבכי. שנאתי את המקלט, בשל הצפיפות,הדחיפות ודחיסות האויר אך כאשר ניסיתי לחמוק ממנו ולשבת בתעלה המטפלת כעסה  עלי נורא וכינתה אותי מפונקת.

כתה א'

כל חגיגה היתה אז בקיבוץ שמחה של כולם,בגדי החג שלנו היו מכנסיים כחולים וחולצות לבנות. באחת החויות המרגשות שלי אני צועדת בסך עם חברי לכתה בתהלוכה ססגונית מגן הילדים אל גבעת בית הספר,בראש התהלוכה צעדו נושאי דגלים ותזמורת, הורינו  וכל חברי הקיבוץ עומדים משני צידי הדרך העולה אל הגבעה שרים ומוחאים כפיים.

בכתה ציפתה לנו המורה פנינה, כל ילד ניגש אל השולחן שעליו רשום שמו, שם ציפתה לנו מחברת ודברי מתיקה. בכל הפעמים שבהם ליויתי את ילדי ולאחר מכן את נכדי אל יומם הראשון בבית הספר חזרה אלי תחושת החג וההתרגשות כמו באותה תהלוכה ואותו טקס של יומי הראשון בכתה א'.

שומרת לילה

בתי הילדים של  בית הספר נבנו מסביב לגבעה שבמרכזה עמד חדר האוכל של הילדים ובצמוד לו מגרש גדול בו היינו מתעמלים כל בקר. לכל כתה נועד בית שבו 4 – 5 חדרים בהם גרנו ארבעה ילדים בחדר.

בלילות היתה אחת החברות  "שומרת לילה"  תורנות שבה התחלפו החברות  מדי שבוע. תפקיד השומרת .היה לעבור מבית ילדים אחד למשנהו לבדוק מה קורה עמנו במשך הלילה בדרך כלל נהגה השומרת לאחוז פנס רוח כדי להאיר את דרכה ואני זוכרת עצמי לא פעם שוכבת מתחת לשמיכה ומצפה לראות את הפנס המציין את בוא השומרת, עצם הופעתה השרה בטחון ורגיעה.

לימודים ועבודה

החל מכתה ה' היינו הולכים אחרי שעות הלימודים  לעבוד למשך שעה וחצי בכל יום,  חלקנו בפינת החי של בית הספר וחלק אחר במשתלה. התחלתי לעבוד במשתלה בדרך כלל בעישוב והעברת עציצים ממקום למקום, מאוד השתעממתי בעבודתי זו עד שהסכימו להעביר אותי לפינת החי שם הייתי מאכילה את התרנגולות ואוספת ביצים.לא תפקיד מלהיב אך עדיף על פני גידול צמחים.

בגיל מבוגר יותר עבדנו שעתיים בכל יום. אני עבדתי בבית ילדים שבו עזרתי למטפלת בניקיונות שונים וכן להקים ולהלביש את הילדים אחרי מנוחת הצהריים שלהם, אהבתי לשחק עם הילדים  עד שההורים היו באים לקחת אותם.

הפילוג

בשנת 1952 חל פילוג  בתנועה הקיבוצית, פילוג אידיאולוגי שגרם לפיצול בין החברים. הורי החליטו אז לעזוב את גבעת ברנר ולעבור עם קבוצה גדולה של חברים לקבוץ נצר סרני. לנו הילדים היה זה משבר קשה שכן אולצנו להיפרד מחברי ילדות וממקום שאהבנו.

ככל שאני כותבת יותר צצים ועולים זיכרונות נוספים אך כעת תם ולא נישלם סיפורי .

%d7%a1%d7%a4%d7%a8%d7%99%d7%99%d7%aa-%d7%94%d7%95%d7%a8%d7%99-%d7%91%d7%a9%d7%a0%d7%99-%d7%a4%d7%a8%d7%a7%d7%99%d7%9d2

סִפְרִיָית הוֹרָי בִּשְנֵי פְּרָקִים

כיום ניתן בלחיצת מיקלדת להגיע אל מרכזי המידע המתוחכמים שבעולם, אידיאות,המצאות ורגשות נישאים על גבי גלים חבויים אל פינות שונות בעולם.

מי מעוניין היום לשמור ולאבֶּק ספרים ?

 

הזוית האישית

בימי ילדותי ספר נחשב נכס ובחדר המגורים המצומצם של הורי בקיבוץ תפסה כוננית הספרים קיר שלם. אך כשהורי נפטרו מצאתי עצמי מוקפת קופסאות גדושות, איש לא גילה עניין בספרים שעבור הורי היוו תמצית חיים ולמען רכישתם ויתרו על הנאות רבות.

מילון

הפילוג בתנוע הקיבוצית
ב 1952 היה פילוג אידיאולוגי בתנועה הקיבוצית. חברי קיבוץ רבים עזבו את הקיבוצים הוותיקים ועברו לקיבוצים חדשים.

השבת השחורה
שבת 29 ביוני 1946 ערכו הבריטים מבצע חיפוש נשק מקיף בכל הקיבוצים. רבים מחברי הקיבוצים נעצרו ונכלאו.

ציטוטים

”התערבבנו עם המעפילים ואמרנו: "אני יהודי מארץ ישראל", כדי שלא יגורשו ע\"י הבריטים לקפריסין.“

הקשר הרב דורי