מאגר סיפורי מורשת

אבי נולד בפקיסטן ואימי נולדה בהודו. אבי היה פועל במפעל טקסטיל ואימי הייתה עקרת בית. גרנו בקומה שלישית, בבית שלנו היה סלון מטבח ושירותים מחוברים.

הדודים וקרובי המשפחה גרו רחוק מאיתנו. אנחנו היינו נוסעים לבקר אותם מידי פעם. נסענו בעגלות ובסוסים או בריקשה או בתחבורה ציבורית.

השפה שלנו בבית הייתה הודית הוריי דברו גם באנגלית,בשבת היינו צריכים לאכול בשר ולא היה להשיג בשר כשר, אז בכל יום שישי היינו שוחטים שחיטה יהודית, לא בעצב אלא בשמחה על שאנחנו מקיימים את הוראת הרב.

לכבוד ט"ו בשבט לא היה לנו קשה להשיג פרות יבשים, היינו מוצאים בגינה ליד הבית הרבה פירות יבשים, פיסטוקים צימוקים משמשים…

ואז בשנת 1960 הגיע הרגע הגדול לעלות לארץ ישראל, אנחנו כל כך רצינו לגור בה משום שהיא שלנו וגם בגלל שאנחנו רצינו לזכות להיקבר שם. טסנו במטוס, בהתחלה היו לנו סחרחורות וכאבי ראש, אבל אחר כך התרגלנו והכאבים חלפו .במטוס אכלנו רק צמחוני והטיסה ארכה 8 שעות בערך.

כשנחתנו הרגשנו לא כל כך טוב מכיוון, שלא הבנו את השפה , כשהיינו מגיעים לחנות לקנות, לא ידענו את שמות המצרכים. היינו מצביעים על לחם ושואלים: "מה זה" בעברית, ואז היינו כותבים את המילה בעברית ואת הפירוש שלה בשפה ההודית. כך חיברנו לנו מילון עברית- הודית….  וכשחליתי, לא יכולתי להסביר ולומר לרופא מה כואב לי ושוב הייתי צריכה להצביע על הגרון ולהשתעל, וכך הוא היה מבין…

מידי פעם היו מגיעים אלינו אנשים או חיילות מורות והיו מלמדים אותנו עברית, אני לא הלכתי ללמוד בבית הספר, כי הייתי כבר בגיל 14 כשהגענו לארץ, ולא מצאתי בינתיים מקום מתאים.

הגענו לאופקים וקיבלנו דירה. בבית שקיבלנו היו רק מיטות מברזל והן היו נמוכות מאוד , מלבד המיטות לא היה כלום, היינו אוכלים על הרצפה כי לא היה לנו שולחן. באותם זמנים היה השוק פתוח פעם בשבוע ובכל אופקים הייתה חנות אחת בלבד. בהמשך כשהגיעו עוד עולים המצב השתפר, הם נהיו שכנינו …אחר כך התחלנו ללמוד ואז התחלתי לעשות חיל בלימודיי. והמצב השתפר יותר.

התחתנתי בארץ בגיל 16 עם אשר בעלי, הוא היה בן 19 גם הוא ממוצא הודי. החתונה התקיימה בבית הכנסת, לשם הוזמנו קרובי המשפחה, החתונה הייתה מאוד שמחה ואני מאוד התרגשתי.

כל יום אני מודה לה' על זה שאני חיה ונושמת כאן את ארץ ישראל..

תשע"ו, 2016