מאגר סיפורי מורשת

אוצר אנושי מתוכנית הקשר הרב-דורי

מבודפסט לקיבוץ רופין

דן וזוגתו יעל מכפר רופין
הוריו של דן
מסעו של דן לארץ ישראל בזמן השואה כולל ההפלגה באקסודוס

סבא דן רז מספר לנכד ירון
ההורים שלי, אבא שמואל (קרול) רוזנבלום נולד בבודפסט. אמא מרים (מריה) לבית הורבט רוזנבלום נולדה בטרנסילבניה. אני נולדתי בבודפסט ברובע ה-14, (זוגלו) בשנת 1934 כילד השלישי והקטן במשפחה.
 
בהיותי בן-6 נפטר אבי ממחלה קשה, נשארנו שלושה ילדים קטנים עם אימא. בשנת 1944  אמצע מלחמת העולם השניה עזבנו את ביתנו והסתתרנו בשכונת "רקוש פלוטה".בזמן שהרוסים כבשו את בודפסט, נפלה פצצה ליד ביתנו, רסיסי הפגז הרגו את אימא במקום, ואני נפצעתי. אחותי בת ה-16 לקחה אותי על גבה לבית החולים הקרוב, תוך כדי ההפצצות.
 
אחות נזירה גילתה שאני יהודי והחביאה אותי וכאשר הבראתי הביאה אותי למשפחה יהודית שהסתתרה במקלט בבית-החולים, משפחה זו רצתה לאמץ אותי, אך אני ברחתי וחזרתי לביתי הישן לחפש את אחי ואחותי.
 
אחרי כמה שבועות של שהייה במקום עברנו לעיר "סגד" שם הרגשתי בדידות רבה, נפרדתי מאחי כי לא הכרתי את הילדים והמדריכים במקום. אחי בן ה-13 ואני בן ה-10 היינו ילדים חסרי רסן ושיחקנו בחומרי נפץ ורימונים שהיו זרוקים בשפע ברחובות. אחותי הבינה שלא תוכל לטפל בנו היא מסרה אותנו למוסד הצלב האדום ברחוב דליבב 26/33 . בעיר סגד שהינו כשנה, למדנו בבית-ספר. אני נכנסתי לכיתה ה' ואפילו הספקתי לקבל תעודת גמר של בית ספר הממלכתי ההונגרי.
 
המסע לארץ ישראל
בסוף 1945 נלקחנו  חזרה לבודפסט וכאן מתחיל סיפור מסענו והעלייה לארץ. מבודפסט יצאנו לוינה ברכבת לילה. לכל ילד נתנו חצי כיכר לחם ושפק, אמרו לנו להגיד שאנחנו ילדים פולניים ולשיר שירים בעברית.

בוינה שהיינו בבית-החולים רוטשילד שריכז פליטים מכל אירופה. משם נסענו למחנה צבאי אמריקאי, לשעבר של הגרמנים "ליפהם". שהיינו במחנה כמה חודשים והמשכנו בלימודי עברית אנגלית ולימודים כללים.  ממחנה ליפהם העבירו אותנו למלון הוטלאמפורסט מלון ליד היער בעיירה גרמנית בייריש גמאין.

בבית הילדים הרגשנו מצוין הכל היה כמו חלום. פונקנו מכל הכיוונים ע"י כל ארגוני הסיוע היהודים: ארגוני הג'וינט, אונרא ועוד. השתקמנו נפשית וגופנית, והתחלנו לחיות מחדש כילדים,
שחקנו הרבה כדורגל וטיילנו באזורים היפים של ברטסגרדן ובדריכנהל. באזור האגמים ובמכרות המלח, שבהר פרדיקשאל ועוד. כל-כך היינו מופתעים מהיופי והפריחה שיש בעולם שלעיתים היינו הולכים  לבית-קברות ולגינות פרטיות של הגרמנים כדי לאסוף פרחים. את הפרחים שמרנו וייבשנו באוסף הפרטי של כל ילד. כך קרה שלפעמים הסתבכנו בתגרות עם הילדים הגרמנים השכנים לבית-המלון.
 
המדריכים שלנו במקום היו לרוב נערים בני 17 שלא קיבלו הכשרה פדגוגית, ומאחר שהינו נערים שובבים ולעיתים לא מרוסנים סבלנו לא פעם עונשים בלתי מתקבלים להיום ולרצוננו. בבית הילדים התארגנו בקבוצות גיל אני  הייתי כבן 13 (חוויתי בר מצווה במקום) המשכנו ללמוד ולהתארגן וחלמנו על העלייה לארץ ישראל. כעבור שנה ב"גן העדן" לקחו אותנו לצרפת לנמל סט והעלו אותנו לאוניית ."יציאת אירופה תש"ן שמסיעה לא"י 1282 נשים, 1600 גברים, 655 ילדים ביחד 4551 נפש מישראל" 
 
כילדים שיכנו אותנו בבטן האנייה צפופים כמו בקופסת סרדינים רוב הזמן ניסינו אנו הילדים לעלות לסיפון לנשום אוויר  ולראות מתוך סקרנות את האניות האנגליות העוקבות ומלוות אותנו . כך שטנו כשבוע ימים, הרגשנו רע מאוד במשך המסע פתאום האנייה פנתה לכיוון דרום(מצרים) בניסיון להגיע מדרום לאורך החוף אך האנגלים עלו על התחבולה ותקפו אותנו בסביבות רצועת עזה. האנגלים התקרבו לאנייה, נגחו את האנייה בחרטום אניות המשחית. הם ניסו לכבוש את גשר הפיקוד של האנייה, המעפילים השיבו מלחמה: זרקו קופסאות שימורים, ירקות, פירות וסירות הצלה, אותנו הילדים הכריחו לרדת לבטן האנייה.
 
היינו מאוד מאוכזבים לא להשתתף בקרב. האנגלים לא בחלו, בזריקת רימוני גז מדמיע על המעפילים, ובסוף גם ירו  על גשר האונייה. כאשר אנשי  ההגנה ראו שיש הרוגים ופצועים מבין המעפילים ואנשי הפל"ים, נכנענו, והאנגלים השתלטו על האנייה. האנגלים תפסו את הגה האנייה כיוונו אותנו לכיוון חיפה בליווי  שלוש אניית קרב אנגליות. הורידו אותנו בכוח לחוף חיפה, ומיד ל-3- אוניית גרוש ביחד עם חברי בקבוצה ההונגרית לאוניית הגרוש "אושניאן-ויגור" . בתחילה הפנו הבריטים את אוניות הגרוש לעבר צרפת. שהינו מול נמל מרסיי כחודשים בקיץ הלוהט. ואף-אחד מהמעפילים לא רצה לרדת במרסיי .
 
כדרישת הבריטים הפלגנו דרך צרפת ותעלת למנש לנמל המבורג שבגרמניה.  בגרמניה האנגלים הורידו אותנו בכוח ונכלאנו במחנה "פפמדורף" ואח"כ הועברנו למחנה "אמדן" ליד "המבורג",אחרי כמה חודשים במחנה הוחזרנושוב למקום ליד מרסיי ושוכנו בוילהיפה בשם: "זבולון".אחרי כמה חודשים קבלנו אישורי עליה חוקיים.
 
הגעתי באפריל 1948 בפעם השנייה לארץ, בתחילה נשלחתי לבית עולים ברעננה ומשם למוסד עולים בכפר-סבא ומשם למשק הפועלות בצפון תל-אביב, כדי לעסוק בחקלאות לשם הכרת החיים בארץ.
 
כפר הנוער – רופין 
בגיל 14 וחצי בנובמבר 1948 הגעתי במסגרת עלית נוער לכפר-רופין שחגגה בדיוק את חג העשור. כנוער ג' השתלבתי בעבודות המספוא והבקר. בקושי הגעתי בהתחלה לראש הסוסה כדי לרתום אותה לעבודה. השתלבנו בחיי הנוער במקום.
 
במהרה הכרתי את יעל מבנות המשק שלמדה הוראה ולאחר בכן עבדה כמורה, אחרי 3 שנים בצבא  בין השנים 1952 עד 1955 חזרתי לכפר רופין כחבר משק. בתאריך 1/4/1955 התחתנתי עם יעל והקמנו את ביתנו בקיבוץ.
 
 
 תשע"ה – 2015

מילון

יציאת אירופה
אקסודוס או יציאת אירופה תש"ז הוא שמה של אוניית מעפילים שיצאה מחופי דרום צרפת ב-11 ביולי 1947, כשעל סיפונה 4,515 נוסעים ניצולי שואה, במטרה להגיע לארץ ישראל. בין הנוסעים היו 1,282 נשים, 1,561 גברים, 1,017 נערים ו-655 ילדים. הנוסעים לא הורשו להיכנס לתחומי הארץ, והוחזרו בכוח למחנות העקורים בגרמניה, לאחר מאבק מר.

ציטוטים

” השתלבתי בעבודות המספוא והבקר. בקושי הגעתי בהתחלה לראש הסוסה כדי לרתום אותה לעבודה. “

הקשר הרב דורי