מארץ הבכא לארץ המובטחת
הם נכנסו ליער וזלמן פתח בתפילת כל - נדרי ושמע ישראל, הקצין עמד ובכה כמו ילד קטן
שמי לאה יעקובוביץ נולדתי בשנת 1945 בעיר טשקנט שברוסיה להורי: מיכאל
ורבקה בורנשטיין. הורי גרו בעיר מאלאכווקה. אך בעקבות מלחמת העולם
השנייה הם נאלצו לברוח לטשקנט, בעיר זו היה קל יותר להשיג מזון לעומת ערי רוסיה האחרות בהן שרר רעב
כבד.
הורי נימנו על חסידיו של הרבי הריי"צ (ר' יוסף יצחק) השישי מבין אדמור"י
חב"ד. היתה זו תקופה קשה מאוד ברוסיה שלט צורר היהודים- סטאלין. הוא שלט
ביד קשה ובאכזריות רבה בסיועם של הק.ג.ב-
המשטרה הרוסית שרשעותם לא הייתה פחותה משל של סטאלין. רבים מחסידי חב"ד הוגלו ונרצחו משום שנתפסו
לומדים או מלמדים תורה או מקיימים מצוות .ההורים מסרו את נפשם כדי שילדיהם ילמדו תורה, כשהילדים היו יוצאים לתלמודם היה צורך לבדוק אם אין אדם זר
שבולש ועוקב אחר מקום המסתור בו הם לומדים. לכן היו מעמידים "שומר"
בפתח שישמור מפני כל דמות חשודה שמתקרבת, כאשר הוא היה מאותת עם סימן מוסכם, הילדים
היו מכניסים מיד את הספר הקדוש בו למדו לתוך מגירה שהייתה ליד כל ילד. הילד הוציא
מיד משחק והתחיל לשחק עם חבריו כאילו הם במועדון. כל הילדים היו כבר
מתורגלים לכך.
דודי ז"ל, אח של אבי, ר' זלמן בורנשטיין, היה במשך שנים רבות בעל תפילה בראש השנה וביום
הכיפורים בבית הכנסת בכפר חב"ד הוא היה ידוע בקולו המדהים. אך בל נקדים את
המאוחר.
כשמשפחתנו הייתה עדיין ברוסיה אבי וגם אחיו- דודי קיבלו צו גיוס לצבא.
אבי החליט שהוא ישרת רק בצבא יהודי כשיגיע לארץ ישראל, כשהוזמן לרופא הצבאי,כדי
לבדוק את כשירותו לשרת בצבא אבי עישן הרבה מאוד סיגריות לפני הבדיקה, וכשנבדק הרופא קבע שאינו מתאים לשרת בצבא בשל ליבו החולה. אבי קיבל
שיחרור משירות בצבא הרוסי. ב"ה מעולם הוא לא סבל בליבו. ואמנם כמה שנים אחרי
שעלינו לארץ ישראל, אבי שירת בצה"ל במלחמת סיני בשנת 1956.
אך לדודי לא שיחק המזל, הרופא קבע שהוא כשיר לשירות. דודי נאלץ להיפרד
מאשתו ומשלושת ילדיו כשהקטנה בת מספר שבועות בלבד.ברוסיה כשיוצאים לצבא אין חופש במשך כל השירות. במשך ארבע שנים -כל תקופת מלחמת העולם השנייה, דודי שירת רחוק ממשפחתו ומילדיו ולא ראה
אותם בתקופה זו אפילו פעם אחת. דודי עבר
סבל נפשי קשה, מהריחוק והגעגועים למשפחתו
האהובה. בנוסף הציקה לו גם העובדה שללמוד תורה ולשמור מצוות היתה משימה כמעט בלתי
אפשרית בצבא הרוסי. והשגת אוכל כשר עבור שומרי תורה לא הייתה פשוטה.
יום אחד כשדודי שכב בבונקר מדוכא ועצוב, נכנס לפתע קצין רוסי בדרגה גבוהה מאוד והחל להתגלח. דודי
היה המום , מדוע החליט הקצין להתגלח בבונקר בתוך הבוץ?! ולא באולם המרווח והיפה
שבמשרדו?? לפתע החל הקצין לשיר שיר עם רוסי, הקצין זייף מעט, דודי שהיה מאוד מוזיקלי
ובעל קול נפלא אמר לקצין, "סליחה,
אדוני, אתה מזייף מעט", הקצין העיף מבט בדודי, ואמר בבוז "נו, בוא נראה
אותך" דודי החל לשיר, והקצין נשאר המום.
מה? הוא פנה לדודי ואמר לו "עם קול כזה אתה מתבוסס כאן בבוץ?! אתה יוצא מכאן
מיד, ומהיום כל ערב תופיע פה באולם המפואר, לקהל של אנשים רמי מעלה, רופאים קצינים
ועוד".דודי כששמע זאת חשב, לא מספיק שמצב רוחי קשה שאני נמצא רחוק ממשפחתי,
מעתה עוד אצטרך להופיע בפני אנשים חשובים ולשיר? אך בלית ברירה הוא התחיל להופיע ערב ערב
עברה תקופה מסוימת, והנה מתקרב יום הכיפורים. מה אעשה? אבוי לי, להופיע בליל "כל נדרי" בערב
יום הכיפורים הקדוש, דודי ניגש אל הקצין
האחראי על הופעותיו, ואמר לו: "אני חש ברע, ולא אוכל להופיע היום בלילה, אני
חייב לשכב".
ביום כיפור בערב הוא נשכב במיטה והתפלל את התפילות והקטעים שזכר בע"פ, לפתע נפתחה
דלת חדרו ואחד מהקצינים נכנס ופנה אליו "זלמן, אתה יודע מה עכשיו"? דודי
היה המום, "מה הוא רוצה ממני הקצין" ? הרהר דודי בליבו. והקצין חוזר שוב "אינך
יודע מה היום"? דודי הבין שכנראה הקצין
הוא יהודי.
דודי ענה לו "היום יום
כיפור" הקצין פנה אל דודי ואמר: " אני מבקש ממך שתשיר לי עכשיו כמה
קטעים מתפילת יום הכיפורים. "השתגעת"?! אמר לו זלמן "הרי אמרתי
לקצין שאני חולה, ואם ישמעו אותי שר עכשיו, מסגלים להרוג אותי". הרהר
הקצין ואמר לדודי " מחנינו שוכן קרוב ליער, נכנס לעובי היער
ומשם לא ישמעו מאומה" וכך עשו. ביער זלמן פתח בתפילה ושר את תפילת "כל
נדרי" ואת "שמע ישראל" הקצין התרגש ובכה כמו
ילד קטן.
כאשר הסתיימה המלחמה החלו להופיע מודעות ובהן שמות החיילים המשוחררים. מידי יום ביומו היה דודי ניגש לבדוק את הרשימות אך שמו לא הופיע באף רשימה. כשהרגיש שהוא כבר אינו
מסוגל לחכות יותר הוא נכנס אל הקצין ושאל לפשר הדבר מדוע שמו אינו מופיע בין המשוחררים?
ענה לו הקצין: "עבורך זלמן, יש לנו תכנית מיוחדת, אנחנו רוצים שמשפחתך תגיע לכאן למחנה הצבא, תקבל בית יפה ומשכורת יפה, ותמשיך להופיע בפני הקצונה "זלמן הרגיש שעוד רגע
יקבל התקף לב!! דודי יצא החוצה ופגש בחייל יהודי ששירת יחד איתו, החייל היהודי שאל
אותו "מה קרה זלמן? אתה נראה רע מאוד"?!
דודי סיפר על הצעתו של הקצין, חברו החייל
הציע לו "שלח מברק לאשתך וכתוב לה שתשלח לך מברק חזרה, ובו תכתוב שהיא מרגישה
לא טוב, ואין מי שיטפל בקטנטנים, היא מבקשת שתחזור מהר הביתה וכך זלמן אמנם
עשה. כשנכנס לקצין עם המברק של אשתו, חייך הקצין ואמר: "אה זה הראש היהודי
שלך, אבל אתה משוחרר, ויכול לחזור לביתך ולמשפחתך".
חסידי חב"ד לא היו מסוגלים עוד לשבת ברוסיה בעמק הבכא, עז היה
רצונם לצאת ולעלות לארץ ישראל, לחיות חיי חופש ובעיקר לנהל בגלוי חיים יהודיים..
בתקופת מלחמת העולם השניה, כשהנאצים פלשו לפולין, פולנים רבים ברחו
לרוסיה, ביניהם יהודים רבים, וכשהסתיימה
המלחמה ב-1946 הורשו נתיני פולין לחזור לארצם. החסידים ביקשו לנצל הזדמנות זו ולצאת עם הפליטים הפולנים. אנשים ונשים מחסידי חב"ד זייפו
דרכונים של אזרחים פולניים שמתו ברוסיה, את הדרכונים המזוייפים הם חילקו בין חסידי
חב"ד, כמובן בסודי סודות כי סכנה גדולה נשקפה לאלה שעשו זאת, אם חלילה יתפשו,
הם זייפו מספר דרכונים רב, וכשהדרכונים היו מוכנים קבעו תאריך ליציאת
ה"עשאלון" (רכבת משא) שתיקח משפחות שלמות לחופש ולדרור.
ה'עשאלון' יצא
בשלש בלילה בדיוק. כולם הוזהרו שמי שלא יהיה נוכח במקום בשעה המדוייקת ייאלץ
להישאר ברוסיה. הילדים הוזהרו שבזמן הנסיעה ברכבת עליהם לשתוק ולא לדבר אף מילה,
שהרי לפי דרכונם הם נתינים פולנים, והם אינם יודעים לדבר פולנית.אותי לא היו צריכים
להזהיר שלא לדבר בזמן הנסיעה, כי אני הייתי אז כמעט בגיל שנה, ידעתי לדבר רק בשפה של
תינוקים…
באותה עת כשהעשלון היה לדרך, הרבי הריי"ץ (רבי יוסף יצחק) שהה אז
בצרפת הוא ראה ברוח קודשו את נסיעת
העשאלון ובה קבוצה גדולה של משפחות חב"דיות שחצתה את הגבול הרוסי, כך מספר חתנו הרבי נשיא דורנו "יום אחד בחודש כסלו, ישב חותני
ליד השולחן, עיניו עצומות ופניו להבים, התקרבתי אליו, הטיתי את אוזני ושמעתי שהוא
אומר 'אז ישיר' בדבקות נפלאה. לאחר שסיים החל לקרוא שוב את שירת הים, וכך כמה וכמה
פעמים. לאחר מכן נפלטה מפיו אנחה של שביעות רצון ואמר בלחש 'ברוך ה', ברוך ה' הכל
עבר שלום' כך יצאו שלושה עשאלונים של משפחות שנשמו לרווחה. אך את העאשלון הרביעי
פחדו כבר לשלוח כי היה חשש שהמשטרה החשאית החלה לחשוד במשהו.
משפחתנו נסעה בעשאלון השני, הגענו לאוסטריה למחנה עולים שם
שהיינו שנה שלימה שם נולדה אחותי, לאחר שנה נסענו לצרפת שם שהיינו
שנתיים, שם נולד אחי, לאחר שנתיים בצרפת הפלגנו באנייה לישראל יחד עם המשפחות
שיצאו בעאשלונים מרוסיה.
בשנת 1949 הגענו לישראל, הסוכנות היהודית הפנתה אותנו לפרדס חנה שם גרנו
חצי שנה באוהלים בתנאים לא תנאים. בלילות היו הגברים יוצאים לשמור על האוהלים ועל
הילדים והתינוקות מבעלי החיים שהסתובבו בלילות. לאחר ששה חודשים העבירו אותנו לכפר
ערבי נטוש בשם 'ספריה' (צפריה) שם שיכנו אותנו בבתים הנטושים של הערבים. משפחתנו
קיבלה דירה עם משפחה נוספת היה לנו מטבח משותף ושני חדרים, חדר לכל משפחה ושירותים
מחוץ לבית..היינו אחת המשפחות מבין שבעים המשפחות הראשונות שייסדו את "כפר
חב"ד"- ספריה בשמה הקודם. לאט לאט נבנו בתי מגורים, בתי ספר, גנים,
מכולת ועוד. כיום כפר חב"ד הוא ישוב גדול המונה תושבים רבים מאד כ"י .
כשנוסד בית ספר התיכון בכפר אבי היה המורה למתמטיקה ופיזיקה במשך שנים
רבות. גם אני זכיתי להיות אחת מתלמידותיו. ראיתי את האהדה והערכה שהתלמידות הביעו
כלפיו. עד היום כשאני פוגשת את תלמידותיו הן לא שוכחות להזכיר ולספר על הרגישות
והחביבות שלו, כאבא לתלמידותיו. כיום אנחנו גרים בקריית מלאכי בשכונת נחלת הר חב"ד לשם עברנו לפני שנים רבות. השכונה נוסדה ע"י הרבי והוא גם נתן לה
שמה, על שם הרבנית חנה- אימו של הרבי.
אני שמחה לציין, כששפרה נכדתי המקסימה מנתיבות הזמינה אותי להשתתף במפגשים של הקשר
הרב דורי התרגשתי מאד. שמחתי להגיע להיפגש עם נכדתי ולספר לה מעט על המסירות של
חסידי חב"ד ליהדות מאחורי מסך הברזל כשהתנאים היו קשים ולא פשוטים..
תשע"ה
מילון
עאשלוןרכבת משא שבה הוברחו היהודים מרוסיה ב 1946 לאחר מלחמת העולם השניה
ק.ג.ב.
ארגון הביון והמשטרה החשאית הראשי של ברית המועצות, ארגון זה רדף את היהודים שקיימו תורה ומצוות ברוסיה
ציטוטים
”תודה לקל שהיום אנחנו כאן בארץ ישראל יכולים לקיים תורה ומצוות בשמחה ללא מורא ופחד.“