מאגר סיפורי מורשת

הכול התחיל בבראזיה שבאיראן

שמי שילה מוסאי (שם משפחתי מלפני נישואין), נולדתי "בראזיה" שנמצא בצפון איראן בשנת 1953 בת בכורה לרבקה ומרדכי. אימי רבקה, ילידת איראן ואבי מרדכי, יליד רוסיה. משפחתי התגוררה בבית פרטי יחד אחיו של אבי והוריו הסבא והסבתא שלי. סבי שמואל וסבתי שרה מצד אבי היו מאוד קרובים אליי, וגידלו אותי יחד אם הוריי. 3 שנים אחרי נולד אחי מאיר ובהמשך נולדה אחותי וידה, אחר כך ששון ולבסוף ויולט.

תמונה משפחתית אבי מרדכי, אמי רבקה ואחי מאיר

מרבית משפחתה של אימי התגוררו בישראל ולא הכרתי אותם. הבית חונך על מסורת בשבתות אבי וסבי וסבתי גם היו הולכים לבית הכנסת, בערב שבת ביום שבת ארוחת קידוש. בשבתות נהגנו לטייל, לחוף הים, לקולנוע, בית קפה, פיקניק, ואגמים.

משפחתי ואני התגוררנו בשכונת יהודי מעורבת עם נוצרים היחסים בין שכנים היו קרובים כמו משפחה. בגיל 15 עזבנו את השכונה מקום המגורים ועברנו לשכונה נוצרית הסיבה הייתה הצטרפות שלושה משפחות מוסלמיות ואז התחילה ההרגשה ב"ראמדן" להיות לא נעימה בכלל, וזאת הסיבה לעזיבה. החיים היו יפים מעניינים היו לי הרבה חברים גם יהודים וגם נוצריים וקצת מוסלמים. עירנו הייתה מפורסמת בתור אחת עם גידול ענבים איכותיים .ובעיר גידלו מעל מאה סוגי ענבים . וגם ים המלח .

תמונה שצולמה ע"י צלם באיראן בהיותי ילדה בביה"ס

תמונה עם אחי הקטן ששון באירוע משפחתי

ביה"ס יסודי

בגיל 6 הלכתי לביה"ס יסודי ממלכתי "סוראיה" בו למדו נוצרים ללא יהודים. ביה"ס הממלכתי נחשב לביה"ס הכי טוב בעיר  בגלל שזה היה ביה"ס נוצרי החגים של היהודים לא נחשבו לכן באתי ללמוד בביה"ס גם בחגים. בכיתה למדנו רק בנות מקצועות הלימוד היו רגילים. בשעה שהבנות היו לומדות קוראן הייתי יוצאת לשעה חופשית (לאכול ארוחת צהריים, לשחק…)  בהפסקות היינו משחקות "פינג פונג" . שעות הלימודים היו 8:00-12:00, 14:00-16:00 הפסקת צהריים היינו הולכות הביתה לאכול וחוזרות. זכור לי באחד השיעורים שנלמדו בכיתה שבכל פעם שהמורה הייתה אומרת "מוחמד"  הילדים קמו מכיסאותיהם יום אחד החלטתי לשאול את המורה: "נכון "שאדוני" ברא את כולם? אז למה שאומרים "אדוני" לא קמים?  המורה נשארה ללא מילים.

אירוע מדעי שגרם לי ולמשפחתי להחליט לעזוב את בית הספר הכיתה ג' שנגשתי לשתות מים בברזיה הבנות אמרו לי שאני מזהמת את הברזייה מכיוון שאני יהודייה. חזרתי הביתה וספרתי לסבא ומיד העבירו אותי ורשמו אותי לבית הספר אחר, יהודי "גנצ'דונש" משמעותו: אוצר של לימודים. בביה"ס היהודי למדנו נוצרים, יהודים גויים ,ביחד ובכיתות בנות ובנים ביחד.

בכיתה ה-ו נרשמתי ל"צופים"

התמונה צולמה בבית המשפחה באיראן לפני העליה לארץ – האחים של שילה עם האמא רבקה בהיותם ילדים באיראן

גיל הבגרות

לאחר מכן סיימתי את הלימודים בתיכון והגעתי לגיל גיל ההתבגרות אני ואחי היינו קרובים לגיוס בצבא איראני לכן אבי החליט שנעלה לארץ ישראל והתחיל את ההכנות. מאיר, אחי עלה לארץ שנה לפנינו והשתכן אצל דודתי ויקי בראשון לציון, מאיר שובץ בפנימיית "ימין אורט" בחיפה. לאחר שנה של הכנות לקראת העלייה הגענו לארץ הפורחת בשנת 1973 כל המשפחה: הוריי, אני, ששון, וידה וויולט הקטנה בת 6.

תמונה עם חברותיי ללימודים בתיכון

תמונה של הדרכון הזמני שקבלנו לפני העליה לארץ ישראל. הדרכון המקורי של איראן נלקח מאתנו:

תמונה שצולמה בחתונה של חברה שלי אנג'ל

החיים בארץ

דודתי ויקי, אספה אותנו משדה תעופה וגרנו אצלה במשך חודש. הסוכנות היהודית הציעה להתגורר בפתח תקווה אך לבסוף עד שאבי קנה דירה בראשון לציון עברנו כל המשפחה ושלושה חודשים אחרי עלייה פרצה מלחמת הכיפורים. הקליטה הייתה מאוד קשה בגלל שלא ידענו את השפה, לא הייתה תחבורה כולם נלקחו למלחמה, לא היה לנו מקרר. באנו מארץ שהיה לנו שפע ומדינה מאוד מתקדמת בשונה מישראל החל מהאופנה, מצרכים, תחבורה וכו'… אבי עבד כאזרח עובד צה"ל בצריפין באביזרים וחלקי חילוף של טנקים.

המשפחה מגיעה לישראל  – עולים חדשים

בסיום המלחמה התחלתי ללמוד באולפן בראשון ובתור התחלה עבדתי כמוכרת בכלבו כדי לרכוש ולהתנסות בשפה העברית. בהמשך אבי השתחרר מצה"ל , קנה חנות ועבר לנהל חנות של בגדים ברחוב רמב"ם בתל אביב. ניהול החנות היה באחריות אבא שלי, אנכי ואחי מאיר. בסיום לימודי באולפן החלטתי ללכת ללמוד תכנון שרטוט טכני דבר שלא יצא לפועל.

בשנת 1975 הכרתי את ברוך דרך אחי ששון, שהכיר את בן דודו של ברוך. בעלי ברוך, עלה עם משפחתו מטהרן בשנת 1975. המפגש הראשון היה בעודו תייר בארץ ביקור מולדת. בעקבות ההכרות בינינו החליט לעלות עם כל משפחתו לארץ. כנהוג במשפחות שלנו הוא ביקש את ידי מאבי, בשנת 1976 התחתנו באולמי ארגמן בחולון. לאחר שנולדו לי שני ילדים החלטתי ללמוד "תדמיתנות" דרך לשכת העבודה בת"א. נולדו לנו 3 ילדים: מתי, יערית ולירון. ילדי נישאו וכיום יש לנו 5 נכדים.

תמונה מיום נישואיי לברוך בלחני

לזכרו של אבי מרדכי ז"ל

במהלך השתתפותי בפרויקט הקשר הרב דורי הלך לעולמו אבי היקר מרדכי ז"ל. אני רוצה להקדיש את פרק הסיום לזכרו ולספר אודותיו. קצרה ידי מלכתוב על אבי, שהיה דמות מרכזית במשפחה והספיק כל כך הרבה בחייו והשפיע עלינו בחינוך לערכים לנו ולילדינו ונכדינו. בלוויה ספד לו אחי מאיר ואמר " אבא, אתה שייך לדור שהולך ונעלם"..

בחרתי לצרף את ההספד על אבי ובכך לסיים התיעוד של סיפורי:        

                                                        הוריי מרדכי ז"ל ורבקה                                                     

תמונה משפחתית: הוריי, אחי מאיר ואשתו אלה עם נכדם ואחותי הקטנה ויולט

תמונה משפחתית בחתונה של בת אחי נטע, בתמונה מופיעים כל האחים והאחיות שלי עם בני זוגם וילדיהם. אורי, שושבינה ומאחוריה הבן שלי מתי, אבא של אורי.

הזוית האישית

אורי, הזווית האישית שלי : התכנית אפשרה לי לראשונה כילדה ונכדה של סבתא, שילה, להכיר ולדעת לעומק כיצד גדלה סבתי באיראן. למרות הקשר הקרוב בינינו, לא נחשפתי לתולדות משפחתה, סיפור העלייה וההתאקלמות בארץ. כנכדה בכורה למשפחתי משני הצדדים, ישנה חשיבות שאכיר ואדע את כל הפרטים למען הדורות הבאים. במהלך הכנת העבודה הלך לעולמו סבא רבא שלי, אביה של סבתי מרדכי ז"ל. אמנם בגיל מופלג, אבל הליכתו השפיעה על כל המשפחה ולראשונה ראיתי את סבתי בכאבה. יחד החלטנו להקדיש את כתיבת הסיפור לזכרו. אני רוצה להודות לביה"ס שאפשר לתכנית להתקיים. תודה לדפנה על הליווי והתמיכה, תודה גדולה לסבתי שהסכימה להשתתף ולהעלות את סיפורה על הכתב.

שילה, הזווית האישית שלי : התכנית אפשרה לי פעם ראשונה לפנות מהזמן שלי, ולשבת עם הנכדה שלי, שאני כל כך אוהבת ולספר לה עליי בשיחות האישיות בינינו. הצלחתי להיזכר בעבר בדברים שכל כך היו משמעותיים בעיני. את מרבית שנותיי, ילדות ובגרות היו באיראן. עלינו לארץ בגיל מאוחר יחסית, ולמרות זאת היום אני מרגישה שהשורשים שלי כאן. הצלחתי להקים בית עם ילדים מקסימים ונכדים, לצד משפחה תומכת, הוריי ואחיי הטובים. במהלך התכנית נפרדה משפחתי מאבי היקר מרדכי שהיה העוגן של המשפחה. פטירתו גרמה לי לחשוב הרבה על הילדות, פרופורציות בחיים ולהתכנס בתוך הכאב האישי שלי. מאז ומתמיד משפחתי אחיי ואחיותיי קרובים מאוד אליי, ויחד עברנו את השבעה. היום אנחנו מקפידים לבקר ולתמוך באמא שלנו, לשמחתי התכנית קרבה ביני לבין אורי. שמחתי לספר והייתי יותר גאה ברצון הגדול שלה לדעת ולחקור.

תודה רבה לתכנית שמאפשרת לסבים ולסבתות לספר את סיפורם האישי ותודה גדולה לביה"ס למנהלת ולדפנה ארואסטי על כל הסיוע והעזרה.