מאגר סיפורי מורשת

אוצר אנושי מתוכנית הקשר הרב-דורי

מאיסטנבול לירושלים…וחוזר חלילה

זלדה והתלמידות יולי ונועה
זלדה כשושבינה
סיפור המשפחה מתקופת האימפריה העותמנית ועד לארץ ישראל.
שמי זלדה בן אריה, נולדתי בטורקיה בעיר איסטנבול. סבא וסבתא שלי נולדו באימפריה העותמנית, שהיא טורקיה של היום. סבי וסבתי מצד אימי חיו בעיירה בגבול בולגריה. סבי וסבתי מצד אבי חיו בגבול סוריה.ההורים של אבא שלי התיישבו בשנות העשרים בירושלים כשאבי היה בצבא הטורקי.
בגלל העוצר של האנגלים אבי נפרד מהוריו ומהאחים עד שנות 1949. בשנת 1949 נסענו אני ומשפחתי שזה אבא ואמא ואחותי לארץ ישראל לביקור. אז פגשתי לראשונה את סבי ואת האחים של סבא שלי. ביום הגעתנו למים הטריטוריאליים של ישראל הניפו את הדגל בסיפון של האוניה, אני זוכרת כילדה קטנה לראות את הורי ואנשים האחרים בוכים בשקט ובשמחה. מנמל חיפה, הנסיעה לירושלים לקחה כ-9 שעות.
מאד התרגשתי להגיע למקום שונה, ארץ שעדיין לא כל כך מפותחת. הנסיעה לירושלים הייתה די מפחידה ומסוכנת  הדרך לא הייתה סלולה כמו שצריך.המפגש בין המשפחות שאבי פגש את אביו ואת האחים היה מאד מרגש ועצוב . עצוב בגלל שהאמא שלו לא הייתה בין החיים. היום קבורה בהר הזיתים. סבא שלי (מצד האבא) היה רב בבית הדין מוהל ושוחט. היה מאד נעים לדבר איתו, אדם משכיל וחכם.  מאז כל החופשות של ביה"ס עברו עליבירושלים.השתכנו בבית שהושכר לידם כשהשירותים היו בחצר של הבית. לא היתה אפשרות לגור אצל הדודים מכיוון ששישה ילדיהם חיו בחדר אחד.
 
החיים בטורקיה
סבי וסבתי מצד אימי התיישבו באיסטנבול בטורקיה. אני ואחותי וההורים התגוררנו עם סבא וסבתא בעיירה שכולם בה היו יהודים עם בתי כנסת מקווה וגם חמם טורקי. (לא בכל בית היה מים זורמים) לכן האנשים התקלחו בחמם. הבית שלנו היה צר וארוך ובנוי על שלוש  קומות ,בכל קומה היו שני חדרים. בכניסה לבית היה לנו חדר מחסן ששימש לאחסון עצים ופחמים, לחימום ובישול. באותו מקום גם סבתא שלי גידלה תרנגולות. השירותים היו קומה ראשונה  "בול קליעה".  מתחת לבית היה פיר ששימש כאיסוף המים ושלג. לפיר היה בו גם שימוש למקרר   מורידים את כל המצרכים לשם על ידי חבלים בתוך הסלסלה. זה היה המקור היחידי של המים לצרכים של הבית. עם קום המדינה רוב היהודים עזבו את העיירה ועלו לישראל ואנחנו עברנו לעיר יותר גדולה ומודרנית. עד אז למדתי בבית ספר עממי טורקי. בכיתה א' ב' למדנו רק בטורקית ההגעה לבית הספר הייתה ברגל שעה הליכה, לפעמיים בחורף הקשה.
 
לימודיי באליאנס
 
תמונה 1
כשעברנו לעיר המשכתי בבית הספר היהודי "אליאנס" שם למדי מכיתה ג', בקיץ היינו צריכים לנסוע באונייה לבית הספר כי היינו גרים באוסבורוס ובחורף שהיינו בעיר היינו נוסעים בחשמלית. את הלימודים בבית הספר סיימתי ולאחר מכן המשכתי בתיכון בבית ספר של הנזירות במנזר באיסטנבול. מכיוון שבית הספר היה פתוח לכל הדתות: ארמנים, יוונים, מוסלמים, יהודים כך לא הרגשנו אפליה. בכל בתי הספר הייתה לנו תלבושת אחידה. בהפסקות שיחקנו בקלאס, בחבל, בתופסת. בבית ספר אליאנס היו מלמדים אותנו בהפסקות שירים בעברית (לא הבנתי מילה) שיר מהשירים שהיו מלמדים אותנו בהפסקות בבית ספר אליאנס.הלימודים היו קשים מאד ויום הלימודים ארוך. החינוך היה מאד נוקשה את כל המקצועות למדתי בשפה הצרפתית וגם בשפה התורכית. וכשפה שלישית אנגלית. הייתי תלמידה טובה והסתדרתי טוב. המקצוע שהיה אהוב עלי ושאהוב עלי עד היום הוא מתמטיקה.
אחרי עלייתי לארץ ב-1972 פגשתי מורה את המורה למתמטיקה  שהיה פרופסור קרדיולוג בבית חולים בלינסון בפתח תקווה. שלחתי לו ילד חולה לב (בן של פועל שעבד בשבילי) הוא קיבל אותו ולא גבה כסף לזכר הימים.
המשכתי את הלימודים  בהיסטוריה, אומנות וספרות וקבלתי תעודה של אוניברסיטה של צרפת. מאד רציתי להמשיך את הלימודים אך אבא שלי לא אפשר לי להמשיך את לימודי כעורכת  דין למרות הבקשות הרבות שלי.
הגעתי לפרויקט הקשר הרב דורי דרך חברתי אסטלה הנמצאת בפרויקט,אני מרגישה:שהכרתי שתי בנות יוצאות מן הכלל שמבהירות בי אושר שמחה .אני ישמח אם אוכל לתרום להם מעט ממה שאני יודעת ושאני אכיר אותן יותר טוב ושגם הן יכרו אותי יותר ויותר טוב. אני חושבת שזה טוב שהצעירים ידעו על העבר של המבוגרים כי אין עתיד בלי עבר.

מילון

פטלה
תתפוצצי בתורכית.כל שנה נסענו לישראל לחופשה והתגוררנו בשכונת רחביה בירושלים.למדתי מילים בעברית ( "שלום" , תודה ו..."מה אכפת לי"...) יום אחד לאחר שחזרנו לתורכיה, האומנת שלי ביקשה שאעלה להכין שיעורים (אני והיא גרנו בקומה השלישית בבית שלנו)עניתי בעברית " מה אכפת לי". היא לא ענתה . לאחר שעתיים היא ירדה פתאום במדרגות כששתי מזוודות בידיה.מה קרה ? שאלתי היא אמרה : אני איתך 8 שנים ואת אומרת לי "תתפוצצי" ....מדוע ? בתורכית " מה אכפת לך" נשמע כמו " פטלה" והיא חשבה שהעלבתי אותה....

ציטוטים

”"מי שאין לו עבר אין לו עתיד"“

הקשר הרב דורי