מאגר סיפורי מורשת

אוצר אנושי מתוכנית הקשר הרב-דורי

מאיזמיר למחנה אוהלים

נכדתי מאיה ואני במהלך המפגשים
אני ואמי בינקותי בטורקיה
בזכות עקשנותו הציונית של אבא עלינו לארץ

אני, אברמנטו מרגלית, סבתא של מאיה טופז, נולדתי ב-19461225 בטורקיה בעיר איזמיר, באזור שנקרא קראטש. השם שקיבלתי מהורי היה דיאמנטה. עד שהנפיקו לי תעודת לידה לקח לטורקים שבוע ימים ורשמו בתעודה תאריך לידה אחר,  194716.

הוריי סיפרו לי על חייהם בטורקיה לפני שנישאו.

המשפחה של אמא שלי היתה במצב כלכלי טוב עד שאבא שלה, הסבא שלי, נהרג בצבא. סבתא נותרה אלמנה עם שישה ילדים כשהיא בהריון השביעי עם אימי. אימי נולדה לאחר מות אביה והיא לא הכירה אותו בכלל. סבתא נאלצה לפרנס לבד את המשפחה ויצאה לנקות בתים ולכבס כביסה לאחרים.

כשאימי גדלה היא עבדה כתופרת. תפרה למשפחות היהודיות שגרו באזור של היהודים ובכך עזרה לסבתי בפרנסה, לא נתנה לסבתי לעבוד יותר. עוד בהיותה ילדה כמתלמדת עבדה אצל תופרת ידועה. כשהתופרת הייתה גוזרת את הבדים עם הלקוחות היא הייתה סוגרת את הדלת כדי שהתלמידות לא יראו כיצד לגזור גיזרה ושיוכלו רק לעזור לה בעבודות יד. לאמי ויקטוריה היו  שאיפות גדולות, היא רצתה לדעת איך לגזור בדים, לכן  הציצה דרך חריץ הדלת, למדה את המלאכה וכך הפכה להיות תופרת מדופלמת. לצערה היא לא למדה בבית הספר כי מגיל צעיר לקחה על עצמה את פרנסת הבית כדי לשחרר את אימה מעבודת הניקיון, למרות שהאחים הגדולים שלה כן למדו בבית ספר.

בגיל 17 בערך אמי ויקטוריה הכירה את אבי אליהו. הוא עבד במרפאת שיניים וטכנאי. הוא היה חבר בתנועת בית"ר  והיה ציוני בנפשו. הוא סיפר לי שפעמיים הגיע לפלסטינה לפני קום המדינה ברגל מטורקיה דרך סוריה ומשם ללבנון, דרך ראש הנקרה. אז שלטו כאן האנגלים הם תפסו אותו והכניסו אותו לכלא. בפעם הראשונה ישב בכלא בעכו, היות והוא ידע צרפתית זה עזר לו לעבוד בעיתון של בכלא. לאחר זמן קצר נשלח חזרה לטורקיה באוניה. בפעם השנייה כשהגיע לפלסטינה באותה הדרך שוב נתפס והפעם כלאו אותו בכלא מוסררה בירושלים. לאחר תקופה קצרה העלו אותו לאוניה והוא נשלח חזרה לטורקיה. הציוניות הייתה אצלו בדם. בינתיים הוא התחתן עם אמי וקטוריה, לאחר מכן נולד אחי הבכור יוסף, אחותי אסתר ואנכי. כל הזמן הוא שאף להגיע לפלסטינה ושכנע את אימי ואחי.

ב-1948 הוקמה מדינת ישראל. אבא הכין את המשפחה שעולים ארצה. היו לאבי ארבע אחיות ואח אחד שהיו כבר נשואים פרט לאחות בשם לאה שהיתה רווקה. אבי כבן בכור ואחראי שלח קודם את הוריו ואת אחותו הרווקה לאה לפלסטינה וגם את אמא של אמי ואחות אמי הרווקה אסתר העלה  לאוניה ששטה לפלסטינה. האחים והאחיות של אמי נשארו בטורקיה.

בנובמבר 1948  עלינו גם אנחנו לארץ ישראל. אחי הבכור,יוסף, היה בן 11 בערך , אחותי אסתר בת 7 ואני ילדה כבת שנתיים. מאיזמיר נסענו לאיסטנבול ומשם הפלגנו לארץ באוניה קטנה עם הרבה עולים בצפיפות רבה. כבר בדרך חליתי בדלקת ריאות. כשהגענו לארץ נשלחנו על ידי אנשי הסוכנות לבית עולים ברחובות. שם גרנו באוהלים גדולים עם עוד משפחה באוהל. שירותים היו מחוץ לאוהל כמו בור באדמה וגם השתמשו בסיר לילה. קשה היה לנו להתרגל לתנאים האלה. לא היו כמובן כבישים, הכל רק חול ואדמה כשבחורף הכל הפך לבוץ. היו אילו תנאים קשיים מאוד לגדל משפחה עם שלושה ילדים. אני אושפזתי בבית חולים עם דלקת ריאות. יש לציין שאבי ישן לידי ולא עזב אותי לרגע. אמי ויקטוריה, אשר הייתה אישה מאוד אלגנטית ופדנטית, לא יכלה לשאת את החיים באוהל.

הורי אבי, סבתא אסתר וסבא משה, דודתי לאה, סבתי ג'ויה, אימא של אמי ואחותה אסתר אשר הגיעו לפנינו לארץ, גרו בבית ערבי ביהוד היכן שהיום אזור התעשייה. אמי החליטה שנעזוב את האוהל ונעבור לגור אצל אימא שלה ביהוד.

וכך מבית עולים ברחובות הגענו ליהוד לסבא ולסבתות שלי . לכל משפחה היה חדר ענק ללא תקרת בטון, ראו את כל קורות העץ ולא מעט לטאות טיילו על קורות העץ. בלילה כשהלכתי לישון זה הפחיד אותי מאוד והתכסיתי  בשמיכה מעל הראש.

כולם ישנו באותו חדר, מטבח פצפון היה מחוץ לחדר. המטבח היה מבנה של פח. על מנת שיגיעו מים למטבח הובילו צינורות מהשדה בחוץ, חיברו ברז קטן ומתחתיו שמו חבית ריקה כדי שהמים יירדו לתוכו כי לא הייתה מערכת ביוב. שירותים היו מחוץ לבית בשדה. אמבטיה לא הייתה. בחדר או במטבחון היו שמים פיילה מפח {שזה גיגית גדולה}, מחממים מים על פתיליה, מסתבנים ושופכים מים עם ג'ארה שזה כמו ספל ענק.

מאחורי הבית סבי גידל ירקות מכל הסוגים וגם אבטיח ומלון. הוא היה לוקח אותי איתו לקטוף מלפפונים ועגבניות מהגינה. אהבתי את זה מאוד. הריח של הירקות האורגנים נשאר באפי עד היום.

ביהוד היו הרבה משפחות מטורקיה אשר הכירו את אבי עוד מטורקיה, כך שהוא הלך מבית לבית לטפל להן בשיניים.

אחי ואחותי למדו בבית הספר והתמודדו עם לימוד השפה החדשה עברית, בבית דיברנו ספרדית לדינו.

אני כילדה בת שלוש ישבתי בבית עם אמא וסבתא. ביהוד הייתה צרכניה אחת {שזה היום סופרמרקט}. הצרכנייה הייתה במרחק לא קטן של הליכה ברגל.

כל בוקר היה מגיע חלבן עם הפרה עד הבית, על צווארה של הפרה היה פעמון ואני ,כששמעתי את קול הפעמון, ידעתי שהוא מגיע. הוא היה חולב את הפרה,  שופך לג'ארה ומוכר לנו את החלב. כמובן שאת החלב הזה אימי מיד הייתה מרתיחה והיה נוצר קרום. זה מראה שילדה בגיל שלוש לא יכולה לשכוח לעולם. כמו כן היו שכנים שגידלו תרנגולות. הלכתי עם אחותי לשכנים שגידלו תרנגולות. אחותי הייתה חברה של בתם והלכה לשחק איתה, אני נשארתי בחצר להתבונן בתרנגולות שמסתובבות, לפתע ראיתי שלאחת התרנגולות יש ברזל בצורת משקפיים וזה הדהים אותי. הייתי בטוחה שזה משקפיים וזה הצחיק אותי מאוד, מאוחר יותר אבי הסביר לי ששמים לתרנגולות את הברזל הזה על מנת שהן לא תנקרנה אחת את השנייה.

לאחר זמן מה, אבי לא יכול היה להמשיך לגור ביהוד בגלל קשיי פרנסה והוא החליט שנעבור לתל אביב. לצערו הוא לא ידע עברית טוב ולכן מתווך בתים פשוט ניצל את תמימותו וסידר אותו, בכסף שהוא השקיע בצריף בדרום תל אביב {שכונת שפירא} יכול היה לרכוש דירה בדיזינגוף.

%d7%94%d7%a4%d7%a8%d7%93%d7%a1-%d7%9e%d7%90%d7%97%d7%95%d7%a8%d7%99-%d7%94%d7%91%d7%99%d7%aa-%d7%91%d7%99%d7%94%d7%95%d7%93
תמונה משפחתית בפרדס ביהוד
%d7%aa%d7%9e%d7%95%d7%a0%d7%94-%d7%9e%d7%a9%d7%a4%d7%97%d7%aa%d7%99%d7%aa-%d7%91%d7%98%d7%95%d7%a8%d7%a7%d7%99%d7%94-1
משפחתי ואני בטורקיה
%d7%aa%d7%9e%d7%95%d7%a0%d7%aa-%d7%94%d7%93%d7%a8%d7%9b%d7%95%d7%9f-%d7%9c%d7%90%d7%a8%d7%a5
דרכון עליה לארץ

זה היה צריף עם הול ומטבחון קטנטן, ובחצר מאחורי מהבית גרו עוד ארבע משפחות. השרותים היו משותפים לכולם. ישנו בחדר אחד חמש נפשות . על גג הצריף היו פלטות מפח. בקיץ הפח היה מתחמם ומרגישים להט, ובחורף הפח התקרר וזה קור אימים, כך שאני רוב הזמן הייתי חולה, חליתי 7 פעמים בדלקת ריאות , בנוסף למחלות ילדים. מי שהציל את חיי זה אבי שעשה הכול כדי להגיע לרופא מומחה לילדים ביפו. הוא היה לוקח אותי, נסענו בטקסי ספיישל {מונית} שאז זה היה נחשב למותרות {לוקסוס לא קטן}, שם קיבלתי טיפול בזריקות פניצילין שבשבילי זה היה סיוט חיי ,בכל פעם שראיתי את האחות מגיעה הייתי בוכה ופעם אפילו הסתתרתי אבל לא עזר. הייתי חייבת לקבל את הזריקות על מנת להבריא. למזלי הטוב הזריקות עזרו לי מאוד. בתקופה ההיא היו ילדים שלא התאימו להם הזריקות והם מתו. בסופו של דבר גדלתי לילדה מלאת שמחה וחוש הומור בבית חם ואוהב.

 

הזוית האישית

היה לנו ממש כיף לעבוד זו עם זו, לספר וללמוד על ההיסטוריה המשפחתית, על ילדות ועלייה לארץ.

מאיה מספרת: "הכרתי צדדים חדשים שלא הכרתי אצל סבתא ונהניתי מאוד מהתכנית" חבל שנגמר!

מילון

פיילה
גִּיגִית (המכונה גם פַּיְלָה) היא קערה גדולה, בעלת תחתית שטוחה ושתי ידיות מצדדיה להרמה ולתליה, עשויה מעץ, פח מגולוון או פלסטיק.

ציטוטים

”"לפתע ראיתי שלאחת התרנגולות יש ברזל בצורת משקפיים וזה הדהים אותי." “

הקשר הרב דורי