מאגר סיפורי מורשת

נולדתי בשנת 1946, במחנה העקורים  "ברגן בלזן" שבגרמניה בשם פרידה.

לרופא הגרמני שיילד את אמי זו הייתה לידת הבכורה כמיילד אחראי. כשם שהורי התרגשו מסתבר שאותו רופא חש גם התרגשות גדולה והעניק לאמי שרשרת זהב עבורי, שרשרת בצורת מגן דוד בתוכו לוחות הברית ועליו חרוטים: שמי, תאריך ומקום לידתי, באמצעות שרשרת עם מוטיב יהודי ברור, הצליח אותו רופא להעביר את המסר הברור – ומכאן למעשה החלה ה"אש הגדולה" להתלקח – ניצחון החיים כנגד כל הסיכויים של שתי משפחות גדולות מורגנשטרן ואייזנברג שנכחדו כמעט לחלוטין.

אני בת שנייה להורי לאחר שבנם הבכור נספה בשואה, יש לי אח שצעיר ממני בשנתיים, הוא נולד בארץ בזמן מלחמת העצמאות.

לאחר מלחמת העולם השנייה, מצאו הורי זה את זו כנגד כל הסיכויים באותו מחנה עקורים ברגן בלזן וניסו לאתר קרובי משפחה שאולי אף הם שרדו את המלחמה, לצערם לא נמצא אף קרוב משפחה חי.

כשמלאו לי שנה עליתי עם הורי ארצה, באניות דרך הים מגרמניה למרסיי שבצרפת ומשם לחיפה למעברה שער העלייה.

עם הגיענו ארצה פקידי המדינה שקיבלו אותנו כעולים חדשים שינו את שמי לעליזה בטענה כי השם פרידה פירושו בעברית: עליזה וכך נולד לי שם חדש. במעברת שער העלייה  היינו רק יומיים, מיד אותרנו ע"י מכר משפחה רחוק בעל רצון גדול לסייע לנו. הוא כיוון את הורי למקום מגוריו ברעננה שהייתה אז מושבה קטנה. במושבה הכירו הורי אדון נדיב שנתן לנו דירת חדר למגורים ללא תמורה, ובנותיו לקחו אותי תחת חסותן ולימדו אותי את השפה העברית.

אבי התחיל לעבוד בקטיף תפוזים אך לאחר כחודש גויס כלוחם במלחמת העצמאות והשאיר אותי ואת אמי שהייתה בחודשי הריון מתקדמים, במהלך המלחמה נולד אחי צביקה, המצב בארץ לא היה קל, זו הייתה תקופת צנע – הקציבו אוכל בתלושים לפי מספר נפשות וגילאים בכל משפחה.

לאחר המלחמה עם קבלת הפיצויים מהממשלה הגרמנית רכשו הורי בית עם משק ברעננה אבי עבד כסוחר שמכר את תוצרתו החקלאית שגידל. התושבים הוותיקים קלטו ועזרו לעולים החדשים והאווירה הייתה מפרגנת חמה ואוהבת.

תקופת ילדותי הייתה מגוננת יתר על המידה מצד הורי בשל אבדן משפחתם וטראומת השואה, גדלתי ללא משפחה מורחבת לא הכרתי את סביי וסבותיי, לא ידעתי מהם דודים או דודות ובטח שלא בני דודים. הקרובים לנו ביותר שהיו כתחליף למשפחה היו ניצולי שואה כמו הורי, שגרו בשכנות וביחד חגגנו חגים ובילינו כמשפחה אחת גדולה.

את גיל בית הספר היסודי חוויתי ברעננה, בבית הספר לימדו אותנו אהבת הארץ, היו לנו שיעורי זמרה, שרנו שירי ארץ ישראל יפים.

זיכרון חזק מימי ילדותי הוא הציפייה לימי שישי… היינו מביאים תרומה של 2 גרושים לקופת קרן הקיימת לישראל, על שולחן המורה הייתה קופסה כחולה עם מפת הארץ וכל ילד בתורו היה ניגש לקופה ומשלשל לתוכה את התרומה, ילד ששכח להביא את ה-2 גרושים לא היה ניגש לתרום, טקס זה היה מעורר בכל אחד מאיתנו את הרצון לזכור ולבקש בכל יום ששי בבקר מהוריו את התרומה..

כל יום לאחר בית הספר, אחרי הכנת שיעורי הבית, היינו נפגשים החברים ברחוב והיינו משחקים קלאס, חבל והולה-הופ. בשעות הפנאי היינו קוראים ספרים ומאזינים לרדיו (אז לא הייתה טלוויזיה).

כשמלאו לי 10 שנים פרצה מלחמת סיני, אבי חפר בחצר בור גדול כעין מקלט מפחד ההפגזות, חפירת הבור הגדול היה זכרון טראומתי להורי והחזיר אותם לימי השואה כשהסתתרו בכל מקום יצירתי וגם בבורות שחפרו לעצמם.

בגיל 15 עברנו לתל אביב שם למדתי בבית ספר תיכון "פיטמן" במגמת חשבונאות.

גרנו ברחוב שינקין בתל-אביב, בבניין בו התגוררנו בדיוק באותה הקומה גרה משפחתו של סבך ראובן ככה היכרתי את ראובן (בעלי כיום), נישאנו ונולדה לנו בת בשם איריס – אימך, כשאיריס הייתה בת שנה פרצה מלחמת ששת הימים ובעלי גויס למלחמה, לקחתי את איריס להורי ושם היינו עד שהמלחמה הסתיימה.

אני וסבא ראובן (בעלי) עברנו להתגורר בגבעתיים ועבדנו בתל-אביב בתחום החשבונאות, בשנת 1973 נולדה יעל, כשהייתה בת 3 חודשים, פרצה מלחמת יום הכיפורים שהייתה מלחמה קשה מאוד, בעלי שוב גויס כבר ביום הראשון למלחמה, בצהרי יום הכיפורים, ימי המלחמה היו קשים והחל משעות הערב הייתה חשכה מוחלטת ברחובות העיר, כל פנסי הרכבים נצבעו בצבע שחור, את חלונות הבתים היינו צריכים לכסות בגיליונות שחורים ואטומים למנוע חדירת אור החוצה מפנים הבית. הורי עברו בימי המלחמה לגור איתי ועם בנותיי עד לסיומה, בעלי ואחי היו מגויסים בדרום הארץ ולא היה קשר איתם כל משך המלחמה, הדאגה וחוסר הידע אודותם היקשו מאד על התפקוד והשגרה בחיינו. אמך איריס ודודתך יעל גדלו והתחנכו בגבעתיים, אני עבדתי כמנהלת חשבונות בעירית גבעתיים, והתגוררנו בה עד שבנותינו נישאו וילדו את ששת נכדינו, עברנו ליישוב שוהם בעקבות הבת יעל, על מנת לעזור לה בגידול הנכדים, איריס ומשפחתה, עברו גם הם להתגורר ביישוב ואתה רביב, נולדת כבר בשוהם.

אני המשכתי לעבוד בעיריית גבעתיים עד לפרישתי לפנסיה, לפני מספר חודשים, היום אני אזרחית ותיקה, סבתא לשני חיילים בצה"ל, לתלמיד בכיתה י"ב המתכונן לגיוסו בשנה הבאה ועוד שלושה נכדים בגילאי בית ספר יסודי וחטיבה, ואני ובעלי מאד נהנים לבלות שעות נוספות עם הנכדים, הבנות והחתנים, בזמני הפנוי אני נהנית להשתלב בחוגים שהם תחביבים כמו התעמלות, סריגה ועוד בתחום היצירה.

הורי ואני בארץ ישראל

הורי ואני במחנה ברגן בלזן

המסלול אותו עברתי  מברגן בלזן לישראל

הזוית האישית

מאוד נהנינו להיפגש יחד, לספר את הסיפור, להקשיב וללמוד זה מזה. אנו מרגישים שהתכנית קירבה בינינו מאוד.