מאגר סיפורי מורשת

שם סבי מצד אמי: דוד ברששת. אנחנו משתתפים השנה בתכנית הקשר הרב דורי. סבא מספר לי במפגשים את סיפורו:

"נולדתי בתאריך – 31/3/1944 בבית החולים אופיטל שנמצא בעיר אגדיר שבמרוקו. אגדיר הייתה עיר בירה של מרוקו שם נולדתי וגדלתי עד גיל 13 עם שמונת אחי ואחיותיי  היא היתה עיר מתורבתת  והמון דברים בה היו בשפע למשל:בתי קולנוע בשפע, מרוצי מכוניות , אצטדיון כדורגל מפואר, קזינו. זו העיר היחידה במרוקו, שהיה בה דברים מגוונים כאלה הנוף היה מדהים ובעיקר ראו את הים וליד היה נמל עשיר בדגים מכל מיני סוגים האקלים באגדיר היה מאוד דומה לאקלים של אילת.

משפחתי הייתה שומרת מסורת אפילו עד היום היה לנו מנהגים מאוד ברורים כמו לכל מי שחיי בארץ זו כמו: חינות, מימונות , חתונות ובריתות. באירועים מאוד גדולים השמחה נמשכה שבעה ימים ושבעה לילות.

למדתי בבית הספר (אליאנס) ליהודים בלבד זה הבית ספר היחיד שלמדתי בו כי כבר בגיל 13 עליתי כבר לארץ אז למדתי במרוקו עד גיל 12 במרוקו השכנים היו בעיקר נוצרים אך הסתדרנו יפה מאוד איתם ומערכת היחסים הייתה מעולה היינו חוגגים איתם המון חגים שלנו ושלהם וגם ביום יום הינו נפגשים המון שהיינו במרוקו החיים היו טובים ובכלל לא הרגשנו האפלייה כלפי יהודים, הרגשנו להפך שאנחנו רצויים ואהובים על ידי הסביבה.

העלייה לישראל

לאבי קראו פפה (מאיר) ולאמי קוראים ממה (רחל). אני האח השלישי שנולד במשפחה מבין שמונת האחים שנולדו במרוקו: מרסל, רוני, אני, דינה, גקי ויקטור (נהרג במלחמה בצבא), זיווה ואבי משפחתי ואני החלטנו לעזוב את אגדיר בשנת 1955 מכיוון שהציעו לאבי כי המצב התחיל להיות לא כל כך נעים אז הוא הציע לעזוב מיד לפני שיקרה משהו  לאבי במקום עבודתו ראשית התחלנו את העלייה לארץ ישראל שנסענו באונייה ממרוקו  לצרפת שנקראת- בסקנייה (היא אונייה איטלקית) אחר כך נסענו באונייה מצרפת לישראל שנקראת- ירושלים (היא אונייה ישראלית) וכך הגענו לארץ כולנו ואף אחד ממשפחתי לא נשאר מאחור.

התחלנו את מסענו בארץ ישראל בחיפה ואחרי זה לבאר שבע שם גרנו במעברת חצרים שהיו שם מבנים וצריפים בהם ישנו  לא היה שם מים וחשמל הדלקנו אור עם פתיליות לא היו כבישים והכול היה בוץ הייתה גישה של לא כל כך אכפת מאיתנו אבי לא עבד אז היינו מוכרים את רוב הרכוש שהיה לנו כמו: זהב ותכשיטים כדי שהיה כסף לאכול ולהתקיים. הינו סוחבים דליים של מים בקילומטרים כדי להתרחץ והייתי הולך להרים וקוטף ארטישוק בר כדי להכין ארוחה לאחים והיינו מקבלים תלושים עם נקודות שבהם היה אפשר לקנות מצרכים לא היתה לי ברירה הייתי הולך לחווה החקלאית והייתי עובד בשעות הפנאי וקוטף הכול ובתמורה הייתי מקבל ירקות ואמי הייתה מאוד שמחה.

בארץ סיימתי בית ספר עממי ולמדתי בעמל (תיכון מקצועי) ארבע שנים ובגלל שהצטיינתי לקחו אוי במעל סולל בונה כמסגר עבדתי שבע שנים ותוך כדי נפצעתי קשב בפעולת תגמול בתעלת סואץ השתתפתי בשירות חובה שנתיים וחצי והייתי במלחמת ששת הימים, מלחמת התשעה בה נפצעתי בפורטו אפיק אושפזתי בבית חולים סורוקה ועברתי טיפולים במשך שנתיים ורציתי להמשיך לשרת במילואים אבל אחי נפל במלחמת התשעה שהיה בן-19 שבה גם אני הייתי ועד היום יש לי רסיסים בכל הגוף.

אחרי כמה שנים פרצה מלחמת יום הכיפורים ואחר כך מלחמת שלום הגליל אחרי מלחמות אלו הוצע לי לעבוד בתעשייה אווירית וקיבלתי את ההחלטה ועבדתי שם ארבעים ואחד הייתי מנהל בכיר וניהלתי שתי מחלקות ונשלחתי מטעם העבודה לארצות הברית ולצרפת להדריך ולהביא עבודות לארץ. אחרי זה הכרתי את סבתא בלינדה והבאנו לעולם את אמך את ויקטור ואת ורדית אמך היתה ילדה שקטה שאוהבת לשחק ולחייך והיא הייתה מסודרת מאוד ותמיד קיבלה חינוך טוב שתמיד צריך לעזור לכולם בעיקר לאימא ואבא אני זוכר שאמך הייתה אוהבת לשחק עם אחיה ויקטור והייתה תמיד שומרת על אחיה הקטנים. היו לי סבא וסבתא מיוחדים לסבתי קראו: מסעודה ולסבי: סלומון. זכיתי להכיר רק את סבי והוא היה איש טוב ומיוחד במינו

הייתי שחקן כדורגל בליגת הנוער בקבוצת הפועל באר שבע בהיותי בן- 16.

הזוית האישית

אור: היה לי מאוד חוויתי לעשות את הפעילות של הקשר הרב דורי, מכיוון שהיה כיף לשבת אם סבא שלי ולדעת דברים שלא חשבתי שעבר כל כך הרבה דברים בחיים שלו וזה היה זמן איכות מלא שבדרך כלל אין אותו הרבה לשבת שעה ויותר לספר על החיים שלו