מאגר סיפורי מורשת

אוצר אנושי מתוכנית הקשר הרב-דורי

לקחי השואה וערכי ההתנדבות שבסיפור חייו של אבי צפרוני

אדר וסבא אבי
חתונתם של סבא אבי וסבתא דרורה
משפחתי שחלקה נספתה בשואה, חשיבות ההתנדבות והמסרים שאני מנחיל לנכדתי.

בית ומשפחה
נולדתי בעיר תל אביב בשנת 1946, כשנה וחצי לפני הכרזת המדינה. אמי רצתה להנציח את שם אביה שנספה בשואה, ששמו היה חיים, אולם הואיל והסבא השני שלי מצד אבי קראו לו גם חיים [ואצל האשכנזים לא מקובל לקרוא בשם אדם שעודנו חי] קראה לי אמי בשם: אבי, שפירושו אבא שלי.
אחותי עטרה גדולה ממני ב-13 שנים, והיא הייתה לי מודל לחיקוי והשפיעה עליי רבות, כולל בבחירת הקריירה המקצועית שלי: תחום החינוך. אחותי החלה דרכה כמורה ואחר-כך כמנהלת בית הספר, וגם אני לאחר 5 שנות הוראה עברתי לתפקידי ניהול בבתי ספר, ולאחר מכן לתפקידי ניהול מערכתיים ברשת אורט.
קיבלתי חינוך דתי, ולאחר גמר התיכון התגייסתי לצבא. בתום שירותי הצבאי התחלתי את לימודיי באוניברסיטת תל אביב, בחוגים תנ"ך ולשון עברית. מספר חודשים לאחר תחילת לימודיי פרצה מלחמת ששת הימים [ב-1967], גויסתי לצבא כאיש מילואים, במשך כחצי שנה.
 
באוניברסיטה הכרתי את דרורה (גם היא ילידת תל אביב, נולדה בשנת 1947). דרורה לבית זובדי היא ממוצא תימני. הוריה ילידי עדן. בנישואינו הגשמנו הלכה למעשה את החזון של מיזוג גלויות. התחתנו בסוף שנת 1969 ונולד לנו בננו הבכור עומר בשנת 1970. כאשר עומר היה בן שנה וחצי, ודרורה הייתה בהיריון מתקדם עם איתי (אבא של אדר) גויסתי לצבא להשלמת השירות הסדיר, כי לצורך לימודיי באוניברסיטה, דחיתי את השלמת השירות הסדיר שלי, שנותר שלושה חודשים. שירתי בסיני, שהיה בידי ישראל לאחר המלחמה עד שהוחזר למצריים עם חתימת הסכם השלום עמה, רחוק מהבית, כאשר דרורה מטפלת בתינוק ובהיריון מתקדם. 
 
איתי נולד בשנת 1971. שנתיים לאחר מכן בשנת 1973 פרצה מלחמת יום הכיפורים, ושוב גויסתי לצבא, הפעם למשך שבעה חודשים. דרורה נותרה עם שני תינוקות, בנוסף לעבודתה כמורה. בשנת 1976 נולד בננו השלישי, קראנו לו בשם ברק, אולם בהיותו בן חודשיים וחצי נפטר אבי, ושינינו את השם מברק לדובי, כדי להנציח את שם אבי. 
 
במקביל לעבודתנו השלמנו לימודי תואר שני ותואר שלישי בחינוך. דרורה עבדה כמורה וכיועצת חינוכית בבתי ספר תיכוניים, ואני עבדתי ברשת אורט, החל בתפקידי הוראה, המשך בניהול בתי ספר וכלה בתפקידים בכירים ארציים ברשת אורט, ובמקביל, הכשרתי מנהלים לתפקיד הן באוניברסיטת תל אביב והן ברשת אורט.
 
במהלך שנות עבודתי כתבתי מאמרים רבים בנושאי חינוך, ניהול, מנהיגות, צמיחה אישית ומימוש עצמי וכן סוגיות בתחום התנ"ך. מאמריי משובצים בספרי עיון ובביטאונים שונים. נכדתי סתיו, אחותה של אדר, גילתה להפתעתה שמאמר שלי משובץ בספר לימוד שלה בעברית.
בשנת 1985 נולד בן הזקונים שלנו אושר, ואכן כשמו, הוא הסב לנו אושר רב. כבית הישגי דרבנו את בנינו לעשות חיל בלימודיהם, ואכן כולם בעלי תואר שני. התברכנו בשישה נכדים מקסימים: שי-לי ואיל (הילדים של עומר), סתיו ואדר (הבנות של איתי), אילאי וליאה (הילדים של דובי), אושר, בננו הצעיר, עדיין רווק.
 
 תמונה 1
       המשפחה בבית סבא אבי וסבתא דרורה             
 
שואה
כדור שלישי לבני משפחתי שנספו בשואה התעניינתי מאוד בנושא, מה-עוד שבתקופת נעוריי התנהל משפט אייכמן. הקשבתי בדריכות לשידורים ברדיו על המשפט וקראתי בצמא קטעי עיתונות שתיעדו את המשפט.

אמי עלתה לארץ כתיירת במכביאדה הראשונה, עוד לפני פרוץ מלחמת העולם השנייה, והודות לנישואיה לאבי לאחר מספר חודשים, היא קיבלה אזרחות מהשלטונות הבריטיים.

אבי – דב צפרוני עלה לארץ עם הוריו ואחותו מריגה, בירת לטבייה, בהיותו בן 10. אמי ניסתה לשכנע את בני משפחתה לעלות לארץ, אולם הם לא רצו, אולי בגלל שאביה היה נכה מלחמה,  הוא נפצע במלחמת העולם הראשונה ואולי בגלל שהם היו מסודרים כלכלית, וחששו לעלות  לארץ.
 
אמי  – הצליחה להעלות לארץ את אחותה, שהודות לנישואים פיקטיביים עם יהודי תושב הארץ קיבלה היתר עלייה לארץ מהבריטים, שהגבילו את העלייה לארץ. כעבור זמן-מה הצליחה אמי להעלות גם את הסבא שלה לארץ, שנפטר בשיבה טובה ונקבר בהר הזיתים. הוריה ושלושת אחיה של אמי נספו בשואה. תיעדתי זאת בדפי-עד ב"יד ושם" בירושלים.
 
אמי לא ידעה בבירור איך הם  נספו. רצה המקרה, ונחשפתי להרצאה של חוקר שפת האידיש. נושא ההרצאה היה: ספרות באידיש של ניצולי השואה. הוא סיפר על ניצולת שואה שכתבה שירים על השואה, שמה: לילי הולצמן, ילידת העיירה שווינציאן שבליטא, אותה עיירה שבה התגוררה משפחת אמי. בתום ההרצאה ניגשתי למרצה, כדי לשאול אותו, אם עדיין היא חיה, ואם ניתן ליצור קשר עמה. המרצה נתן לי את מספר הפלאפון שלה, והצלחתי לתאם עמה מפגש. נפגשתי עמה בבית האבות שבו היא מתגוררת. היא הראתה לי צילומים מהעיירה וכן הציגה בפניי ספר עב-כרס, שבו מונצחים האנשים מהעיירה שווינציאן ומסביבתה שנספו בשואה, ביניהם בני משפחתה של אמי. היא סיפרה לי כיצד נספו בני העיירה: הליטאים, עוזריהם של הנאצים, הוציאו את כל היהודים מבתיהם, הצעידו אותם מספר קילומטרים לעבר היערות, פקדו על היהודים לכרות בורות, ירו בהם, וגופותיהם הושלכו לבורות.
יהי זכרם ברוך! 

לילי הצליחה להימלט, והודות לכך ניצלה, עלתה לארץ והקימה משפחה. לילי יזמה הקמת מצבה ל-8,000 יהודי סווינציאן וסביבתה שנהרגו על ידי הנאצים ועוזריהם ב- 7-8 באוקטובר בשנת 1941. על המצבה מופיע כיתוב בשלוש שפות: עברית, אידיש וליטאית. במקביל, הוקמה גם מצבה ליהודי שווינציאן והסביבה שנספו בשואה בבית העלמין בקריית שאול.

 
לפני כשנה, במסגרת ארגון המורים נסעתי עם אשתי לסמינר-לימודי בליטא, שם נחשפנו למרצים, מגדולי חוקרי השואה, וביקרנו באתרים בליטא, הארץ שבה נספו בני משפחתה של אמי.
 
חינכתי את ארבעת בניי ברוח הפקת לקחים מהשואה: המפתח לאי הישנותה נעוץ בכך שכל היהודים חייבים לחיות אך ורק במדינת היהודים, מדינת ישראל. אני שמח שהצלחתי בחינוך זה, כי אף אחד מבניי לא מעלה בדעתו לרדת מהארץ. אני מקווה שגם נכדיי וצאצאיהם ימשיכו לחיות בישראל.  
 תמונה 2
עיירה שווינציאן- עיר הולדתה של אמי
 
התנדבות
כאיש חינוך, אני מאמין בחשיבותם של ערכי הנתינה לזולת ולקהילה, ואכן אני מממש ערכים אלה בעצם התנדבותי במסגרות שונות, החל מיציאתי לגמלאות (לפני שנתיים). המסגרות שבהן אני מתנדב:
   1. אני מרצה במסגרות שונות בהתנדבות, ביניהן: הרצאות לאסירים בבית סוהר, הרצאות לגמלאים ברשת אורט, הרצאות למתנדבים בעמותת "ידיד לחינוך" , (עמותה שבה המתנדבים מסייעים לתלמידים בבתי הספר בלימודיהם) ועוד.
   2. ער"ן עזרה ראשונה נפשית לאנשים הנמצאים במצוקה נפשית וזקוקים להקשבה, לעצה טובה או לעידוד. הסיוע ניתן להם בשיחות טלפוניות ממושכות. מתנדבי ער"ן אינם מגלים את זהותם, כדי לעודד אנשים לפנות למתנדבים ללא חששות.
   3. אני חבר הנהלה בעמותה "עתיד בטוח" הפועלת בהתנדבות להכשיר מנהיגים צעירים בבתי הספר שישמשו סוכני-שינוי למניעת אלימות, מתוך ידיעה שלמנהיגים הצעירים, במיוחד בגיל ההתבגרות יש השפעה רבה על בני גילם, והם משמשים דוגמה בהתנהגותם. אני מכשיר סטודנטים, כדי שישמשו מנחים למנהיגים הצעירים בבתי הספר. 
 
                                                                                             סבא אבי מעניק תעודות הערכה 

                                                                                            לתלמידים מצטיינים בהתנדבות

תמונה 3
ההתנדבות גורמת לי סיפוק רב, באמצעותה אני ממשיך לממש את עצמי, ברוח הערכים החשובים לי, והיא מוסיפה נדבך נוסף למשמעות חיי, על פי אמרתו של ניטשה (הפילוסוף):"למי שיש לו "למה" למענו יחיה יוכל לשאת כמעט כל "איך".
בכל לבי אני מקווה להתמיד בהתנדבות, כל עוד כוחי עמי. אני מקווה שהתנדבותי במסגרות שונות תשמש דוגמה אישית לבני משפחתי, שגם הם ירצו להתנדב, וככל שיגדל מספר המתנדבים כן נצליח יותר לעצב את החברה בישראל, שתהיה ערכית יותר, ברוח הפסוק מישעיהו:

"איש את רעהו יעזורו ולאחיו יאמר חזק" [פרק מ"א פסוק 6].

 
בדרך זו תגבר הערבות-ההדדית בחברה בישראל,כפי שנאמר במסכת שבועות: כל ישראל ערבים זה לזה.
 
סיפור חיי נועד להנחיל לנכדתי, אדר צפרוני, את לקחי השואה, כדי שתבין שמדינת ישראל היא המקום היחיד שבו היא תגור ותקים משפחה, והיא תטמיע בהתנהגותה את ערכי ההתנדבות.
 
 
 
תשע"ו – 2016

מילון

בן זקונים
בן שנולד להורים מבוגרים

שירות סדיר
כל אזרח חייב לשרת בצבא תקופה מוגדרת

דור שלישי
נכדים

ספר עב-כרס
ספר עבה שכולל עמודים רבים

אידיש
שפה שבה השתמשו יהודים בארצות אשכנז כמו פולין, גרמניה ורוסיה

פילוסוף
אדם מלומד, הוגה דעות

ערבות-הדדית
אחריות הדדית, אנשים מחויבים זה לזה

תטמיע
תספוג, תלמד את ההתנהגות ואז ותבצע אותה

ציטוטים

”"כל מי שיש לו למה למענו יחיה - יוכל לשאת כמעט כל איך".“

”"כל ישראל ערבים זה בזה".“

הקשר הרב דורי